הסערה שפרצה השבוע הייתה צפויה, כמעט מתבקשת. ההחלטה של הרמטכ"ל אייל זמיר להסתפק ב"הערה פיקודית", או לכל היותר בהדחה ממילואים במסגרת ענישת הקצינים הבכירים בעקבות תחקירי טבח שמחת תורה, נתפסה בציבור הרחב – ודי בצדק – כלעג לרש. אל מול גודל האסון ועומק המחדל, ה"סנקציות" הללו נראות כמו ניסיון נואש לכבות שרפת ענק באקדח מים. העימות המתוקשר שהתפתח לאחר מכן בין הרמטכ"ל לשר הביטחון ישראל כ"ץ הביא לידי ביטוי את התחושה הקשה בציבור: המערכת הצבאית מתקשה לערוך ניקוי אורוות יסודי.

קל וטבעי מאוד להצטרף למקהלת הזועמים. יותר ממוצדק הכעס הציבורי על קצינים בכירים כמו ראש אמ"ן לשעבר אהרון חליוה או ראש אמ"ן הנוכחי שלומי בינדר, שלא לדבר על הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי. אין בי שום התנגדות עקרונית להוקעה הציבורית כלפיהם, ואפילו לענישתם, אבל העיסוק הציבורי הכמעט כפייתי שראינו השבוע בנקודות האלה – האם מספיקה נזיפה, או שמא יש צורך בהורדה בדרגה או אפילו בשלילת הפנסיה? – הופך אט־אט ממכשיר של צדק למסך עשן שמרחיק אותנו מהנקודה המרכזית.

שאלת האשמה האישית מסיטה את החברה הישראלית ממה שחשוב באמת, ממה שהוא בגדר פיקוח נפש לדורות: ההבנה העמוקה והכירורגית של מה שקרה שם באמת.

נניח לרגע שכל הקצינים המעורבים היו מוקעים בכיכר העיר. האם זה היה עונה על השאלה המצמררת איך קרה שצה"ל, הצבא הטכנולוגי והחזק ביותר במזרח התיכון, הפך עיוור וחירש למשך שעות ארוכות? איך קרסה באופן מוחלט שרשרת הפיקוד והשליטה? כיצד במשך שעות ארוכות הופקרו תושבי הדרום לנפשם?

אפשר להבין את הרצון העמוק לכך שהאחראים למחדל שגרם לטבח הגדול בתולדות העם היהודי מאז השואה ישלמו מחיר אישי כבד, אבל מרוב עיסוק בעונש, לא שמנו לב שגם בסוף השבוע הזה אין לנו אפילו שבריר של מידע לגבי מה קרה לצה"ל בשעות הנוראות ההן בשמחת תורה.

כשרואים את השיח שנוצר השבוע, קשה לא לתהות אם התסריט הזה לא יחזור על עצמו בדיוק גם כאשר יוכרע איכשהו הדיון הציבורי ותוקם ועדת חקירה ממלכתית, ממשלתית או כל פורמט אחר. גם אם הוועדה תעשה עבודה מעמיקה ומדוקדקת, ברגע שכולם ידעו שבסוף הדו"ח יופיעו מסקנות אישיות - הוועדה תהפוך לעוד מופע שבו כל צד ינסה להוכיח שהאשמה רובצת לפתחו של הצד השני: בנימין נתניהו על הצבא, הצבא על הדרג המדיני, הימין על השמאל וההפך.

כמובן, כשביום מן הימים יתפרסמו המסקנות, כל השיח הציבורי־תקשורתי יתמקד אך ורק בנקודה אחת: מי האשמים ומי האחראים. ועדת חקירה כזו תייצר כותרות עיתונאיות נהדרות ושיח ציבורי נרחב, אבל אפס תועלת לאומית.

הבעיה בשיח "מי אשם" היא שהוא מייצר אשליה של פתרון. ברגע ש"מצאנו את האשם" וסילקנו אותו, אנחנו חשים היטהרות. הוצאנו את התפוח הרקוב מהסל, וכעת הכול בסדר. אבל המציאות שראינו הוכיחה שהבעיה אינה רק בתפוחים, אלא בארגז כולו – בתפיסות היסוד, במבנה הכוח, בתרבות הארגונית, בהסתמכות העיוורת על טכנולוגיה ובזלזול באויב. ההיסטוריה הישראלית מלמדת שאנחנו אלופים בהחלפת אנשים, וחלשים בהחלפת שיטות. אחרי מלחמת יום הכיפורים המערכת הפוליטית והצבאית רעדה, אנשים הלכו הביתה, אבל ה"קונספציה" רק החליפה צורה. כעת אנחנו עומדים בפני סכנה דומה.

השאלות הקשות באמת אינן פרסונליות, אלא מערכתיות. למה חיל האוויר לא היה באוויר? למה לקח לכוחות הקרקע נצח להתארגן? אלו שאלות אפורות, טכניות, עם תשובות ארוכות ומורכבות, שלא בדיוק יושבות על חלוקות מחנאיות של שמאל וימין. אבל אלו בדיוק השאלות שהתשובות עליהן נדרשות כל כך. כדי שנוכל באמת לענות עליהן, אנחנו צריכים להפסיק לחפש רק את מי להאשים, ולהתחיל להתמקד בדרישה לפרסום תוכן המחדלים - כדי שמשם נוכל להתחיל לתקן.