לפי הפרסומים מאז אתמול, חמאס הציע לישראל שתמורת המשך שחרור גופות החטופים שמוחזקות על ידו, יתאפשר מעבר בטוח לכמאה מחבלי חמאס שלכודים מאחורי הקו הצהוב ברפיח, אל השטחים שבשליטת חמאס. מאז אותם פרסומים חווינו כל כך הרבה טלטלות, שהחדשות האלו כמעט ונשכחו, אבל חשוב שלא לתת לקצב המופרע של האקטואליה הישראלית להעלים אותן. נתניהו אומנם פרסם הודעה שמבהירה כי לא יתאפשר מעבר כזה של מחבלים, אחרי הזעם בימין, אולם עצם הדיון בהצעה, שמניסיוננו, עלולה לשוב להיות רלוונטית, הוא חמור, והוא עצמו הבעיה, מכמה סיבות.
ראשית, ההזדמנות של חמאס לבקש את פינוי אותם האזורים שבתוך הקו הצהוב, ולקבל בחזרה את המחבלים שמבוצרים בהם - חלפה. לו חמאס היה מעוניין שאותם מחבלים ברפיח יסיימו את האירוע בחיים, היה באפשרותם לבקש נסיגה מהקו הצהוב במקביל לנסיגת צה"ל. לו הדרישה הזו הייתה מופיעה בהסכם, לא היינו יכולים להתנגד אליה, ובמובן מסוים, זה גם היה יכול להיות לנו נוח בסיטואציה של תחילת הפסקת האש - כל צד מעביר את לוחמיו לצד שלו.
חמאס, ומחבליו שבשטח, בחרו אחרת - הם בחרו במודע להישאר מאחורי הקו הצהוב אחרי ההפסקת אש, ולנסות, בניגוד להסכם הפסקת האש, לפגוע בחיילי צה"ל שפועלים באזור. ניסיונות הפגיעה של המחבלים האלה הם יומיומיים, ופעמיים הם גם הצליחו להרוג חיילים, במהלך הפסקת האש. חמאס לא יכול לקבל פרס על הבחירה הזו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
כשזה המצב, הבחירה היחידה שיכולה להיות לאותם מחבלים שנשארו מאחורי הקווים כדי לפגוע בחיילי צה"ל, תוך הפרה מהותית של הסכם הפסקת האש, היא כניעה או מוות. מעבר בטוח בכלל לא יכול להיות אופציה. מעבר בטוח היה יכול להיות אופציה במסגרת התנאים של תחילת הסכם הפסקת האש. לא עכשיו.
זוהי כמובן לא ההפרה היחידה של ההסכם. אולי כבר שכחנו, אבל חמאס נמצא בהפרה מהותית של ההסכם עם האופן בו הוא מתעכב עם החזרת הגופות. הוא משתמש בגופות שנותרו כדי למשוך זמן, וכמו שאנחנו רואים עכשיו, גם לקצור הישגים.
חמאס מזהה נכון את הרגישות הישראלית לגופות החטופים, ואם הדבר יהיה תלוי בו, הוא מתכוון לגרום לנו לשלם מחיר נוסף על החזרת גופות החטופים שאת המחיר שלהן כבר שילמנו. אסור לנו לשלם לחמאס פעמיים, ולאפשר לו לשחק עם ההסכם, באמצעות טריקים זולים של "מציאת" גופות בדיוק כשהוא צריך הישגים, בדיוק באזורים בהם צה"ל הכריז שהוא עומד לפעול.
עוד כתבות בנושא
משמעותה של הסכמה למעבר בטוח כזה היא כפולה. משמעות אחת היא שמדינת ישראל היא סחיטה, ושום הסכם שהיא חותמת הוא לא סוף פסוק. תמיד היא תהיה מוכנה להיסחט עוד בביצוע, כי אם כבר שילמנו כל כך הרבה, אז מה זה כבר לשלם עוד קצת? הבעיה היא שהעוד קצת הזה הופך להרגל, והצד השני, באופן זוחל, קוצר הישגים משמעותיים. חמאס מתנהל אל מול ישראל כמו אותו מוביל דירות שדורש ביום ההובלה תשלום נוסף, וישראל, שוב ושוב, משלמת את המחיר המאמיר.
אולם מעבר למשמעות של אי העמידה בהסכם, במקרה של מעבר המחבלים יש משמעות מיידית גם לחיי אדם. מעבר בטוח לכמאה מחבלי חמאס (ויש אומרים שאף יותר) שיחזרו כדי להילחם בנו ביום אחר, משמעותו שיהיו לנו עוד גופות בעתיד. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך ולחזק את חמאס, שכולנו יודעים שמלחמה נוספת איתו היא רק עניין של זמן.
לסיכום, אם חמאס דואג לחיי מחבליו, שיקרא להם להיכנע. אם חמאס חושש מחידוש המלחמה, הוא מוזמן לעמוד בהסכם. הגיע הזמן שישראל תתחיל לפתח עמוד שדרה, ולהפגין קשיחות. כי אם לא, הפרות כאלו, ודרישות כאלו, יצוצו שוב ושוב, גם בהמשך יישום ההסכם הזה, וגם בהסכמים עתידיים עם אויבים עתידיים. מדינה שלא עומדת על קיום הסכמים עימה משדרת חולשה, והמזרח התיכון הוא לא מקום סובלני לאלו שחלשים.
עוד כתבות בנושא
