סיכול ממוקד: עונש מוות למחבלים הוא מעשה הגנה עצמית

אל תשאלו למה, אבל בחול המועד סוכות מצאתי את עצמי חוזר לקרוא את "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" של יוסף בן מתתיהו. זהו ספר עב כרס, למעלה מ־500 עמודים, ואין בו כמעט עמוד אחד שלא נהרג בו מישהו. ריח המוות הנודף מבין הדפים מעלה הרהורים. יצר לב האדם עדיין רע מנעוריו, וקץ ההיסטוריה והמלחמות לא נראה באופק, ועדיין אפשר להודות להשגחה שנולדנו בדור שבו חיי אדם חשובים קצת יותר מקליפת השום.

יש סיבה טובה שבגללה התנאים רבי טרפון ורבי עקיבא התגאו בכך ש"אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם". יש סיבה טובה שבגללה רוב מדינות המערב אימצו בעידן המודרני את "בטלו דיני הנפשות" של המשפט העברי, והפסיקו עם עונש המוות. הרג הוא הקצה הקיצוני של הפירוק החברתי. את חוק הקארמה, או "מידה כנגד מידה" בנוסח היהודי, אפשר פשוט להרגיש: האלימות היא אנרגיה שלילית וקשה, וכשמפעילים אותה היא עלולה לפעול לכל הכיוונים, גם כלפי מי שהפעיל אותה מסיבות מוצדקות.

כשאנחנו במלחמה, אין ברירה. מחובתנו להגן על החיים, והרג האויב הופך למצווה. אבל מי שמורגל באלימות מזמין אותה לחייו, ומכאן הרתיעה הגדולה של החברה מהטלת עונש מוות על פושעים שנתפסו ונכלאו וכבר לא מהווים סכנה לסביבתם.

מכאן גם ההבחנה שהשתרשה במשפט הישראלי: סיכולים ממוקדים של פצצות מתקתקות – כן, עונש מוות – לא. בסיכולים אתה לא מעניש את האויב, אלא מציל את האזרחים שלך. עונש מוות הוא כבר אירוע אחר. האדם נברא בצלם א־לוהים, ואנחנו לא מחליפים את הבורא בהחלטה מי יחיה ומי ימות. רבות דובר על עונש מוות מאז קום המדינה ועד עכשיו, והכנסת לא עשתה מעשה. זו המשוואה הערכית שמדינת ישראל בחרה בפועל.

אבל בינתיים קרה משהו: המשוואה המוסרית שתוארה לעיל התפרקה לנו בידיים. זה התחיל בעסקת שליט והתעצם בעסקאות החטופים של המלחמה האחרונה, שיצרו משוואה חדשה: היום אנחנו מבינים שבמצב שבו רוב רוצחי היהודים ישתחררו בשלב זה או אחר ויחזרו למעגל הטרור, עונש מוות איננו עוד עונש אלא הגנה עצמית. סיום חייו של מחבל שהשתתף ברצח יהודים הופך מבחינה מושגית ל"סיכול טרור", בדיוק כמו סיכולים ממוקדים של פצצות מתקתקות.

במונחים של תכליות הענישה המנויות בחוק הישראלי, אנחנו כבר לא מדברים על קטגוריה של "גמול" אלא על "מניעה". זה אירוע אחר לגמרי. ביטול עונש המוות במערב הוא התפתחות מוסרית, אבל ההתפתחות הזו הופכת לפריווילגיה בלתי אפשרית עבור מדינה שמשחררת רוצחים בעסקאות. לא רוצים עונש מוות? אל תשחררו מחבלים. משחררים מחבלים? אין מנוס מלהחיל עונש מוות.

משפט מדיני

הפרקליטות הגישה השבוע לכנסת מסמך הכולל נתונים על מחבלי הנוחב'ה הכלואים בישראל: מספרם, קטגוריות הפשעים המיוחסות להם, ונתונים על טיב הראיות וחומרי החקירה שהושגו. תוכן המסמך יישאר חסוי עד המשפט. את עבודת הפרקליטות בנושא הוביל פרקליט מחוז דרום, ארז פדן. יחד עם צוותו עמל פדן במשך שנתיים על איסוף תצלומי זוועה וראיות מפלילות מאינספור זירות.

הבעיה של הפרקליטות היא שאין לה ראִייה מערכתית כוללת. היא מטפלת באירוע בכלים משפטיים, ולא מתוך הבנה שמדובר במגה־אירוע לאומי שיאפיל על משפט אייכמן מבחינת מורכבות ההפקה שלו. מי שמנסה לעורר את המערכת הוא ח"כ שמחה רוטמן, הטוען כבר זמן רב שצריך להקים צוות היגוי מדיני שיכלול לא רק את משרד המשפטים אלא גם את משרדי ראש הממשלה, החוץ והביטחון. אפילו נאום הפתיחה של התובע הוא אירוע מדיני, טוען רוטמן, ולמשפט עצמו תהיה חשיבות מדינית עצומה לא רק בהנחלת הסיפור לעולם אלא גם בפוטנציאל שלו להחזיר לישראל את הלגיטימציה הבינלאומית שאבדה לה. מי שיפיק את המשפט צריך לחשוב על כל פרט, אפילו על זווית הצילום לטיקטוק.

במסגרת מאמציו הגיש רוטמן (יחד עם ח"כ יוליה מלינובסקי) את חוק "כליאתם והעמדתם לדין של המשתתפים באירועי 7 באוקטובר". הייחודיות של ההצעה הזו נעוצה בהבנה שמדובר באירוע מערכתי שדורש התמודדות מערכתית. כך למשל קובעת ההצעה כי המדינה תקים טריבונל שיפוטי ייעודי למחבלי הנוחב'ה, ושהשופטים בו יהיו מי שכשירים להתמנות כשופטים בבית המשפט העליון, לצד משפטנים בכירים זרים. המטרה היא לאפשר למשפטנים יהודים בולטים מהתפוצות לשבת בהרכב, וכך להפוך את המשפט לאירוע של העם היהודי.

סוגיה מורכבת לא פחות היא הגדרת העבירות שיופיעו בכתב האישום. ההבנה היא שלא יהיה אפשר לנהל הליך פלילי רגיל, מאחר שההיקף העצום של הפשעים יצר נזק ראייתי חסר תקנה: זק"א וצה"ל פינו גופות בלי לצלם את הזירה ולאסוף ראיות, רוב הפשעים התרחשו במקומות ללא מצלמות אבטחה, וכמעט בלתי אפשרי לקשור את רוב מחבלי הנוח'בה לאירועים הספציפיים שבהם היו מעורבים, למעט אלו שהצליחו לחלץ מהם הודאות בחקירה.

רוטמן מציע להשתמש ב"חוק השמדת עם" מ־1950, או בסעיפי ה"פגיעה בריבונות" ו"סיוע לאויב במלחמה" מחוק העונשין, הכוללים אפשרות לעונש מוות, לצד הרחבת חוק "כליאת לוחמים בלתי חוקיים" משנת 2002. וכך, ברגע שבית המשפט יקבע שמחבל מסוים השתתף בטבח שבעה באוקטובר, תחול עליו חזקה שהוא השתתף בפשע השמדת עם, ונטל הראיה להפריך את החזקה יוטל עליו.

המשפט צפוי לעורר התעניינות בינלאומית חריגה. היתרון של האסטרטגיה המוצעת הוא שבמוקד המשפט יעמוד מושג "רצח העם", הג'נוסייד. מי שמאשימים את מדינת היהודים ב"ג'נוסייד", יבינו איך נראה ג'נוסייד אמיתי. החיסרון באישומים הללו שהם לא כוללים הכרה ב"נפגעי עבירה", שכן הנפגע הוא העם. היעדר הגדרה לנפגעי עבירה יוצר מורכבות, בעיקר בשל ההיקף הנרחב של עבירות מין קשות שבוצעו במהלך הטבח.