החשיפה שחמאס הנחה משפחות חטופים לצלם את שיחות הווידאו עם יקיריהם ולהעלותן לרשת, עוד בטרם השחרור עצמו, מציגה את אחת השיטות המתוחכמות ביותר של טרור תודעתי. מאחורי המעשה הזה מסתתרת אסטרטגיה קרה ומחושבת שנועדה לפגוע בלב החברה הישראלית לא בנשק, אלא בנפש.

חמאס מנסה לבנות נרטיב חדש: להיראות כמי שמאפשר חיבור אנושי, לשדר חמלה, ולהראות לעולם שהוא מעניק למשפחות "תקווה". בפועל, זהו מהלך מתוזמן היטב של שליטה בתודעה.

בכל פעם שאנו נחשפים לסרטון שבו הורה מדבר עם ילדו החטוף או אחות שומעת קול מוכר מעבר למסך, מתערבבות בנו תחושות קשות. מצד אחד, הלב מתרחב מהידיעה שהם חיים, ומצד שני – כאב צורב, חרדה עמוקה וחוסר אונים מול מציאות שמופעלת נגדנו דרך הרגש.

זו איננה תקשורת אותנטית. זו הצגה שנכתבה ובוימה על ידי גורמי טרור שמבינים היטב את כוחם של רגשות, של תיעוד, ושל שיתוף ברשתות החברתיות. כל צפייה, כל תגובה וכל שיתוף מגבירים את האפקט של המניפולציה ומעמיקים את תחושת הבלבול הקולקטיבי.

עבור המשפחות, ההנחיה לצלם ולשתף את הרגעים האינטימיים עם יקיריהם היא כפייה רגשית. הן עומדות בין הרצון לראות ולתעד רגע נדיר של חיים, לבין הידיעה שהן נגררות לשיתוף פעולה שנכפה עליהן. החטופים עצמם, שנמצאים תחת פיקוח הדוק, נאלצים להיראות רגועים, לדבר "בחופשיות", אך מבפנים חווים לחץ קיצוני, פחד ותחושת השפלה. כך נוצרת מציאות מעוותת שבה הקורבנות עצמם הופכים לחלק מהנרטיב שמשרת את שוביהם.

מעבר לכאב האישי, יש כאן פגיעה עמוקה במרקם החברתי כולו. החברה הישראלית חווה טראומה מתמשכת, והחשיפה לתיעודים האלה מעוררת הצפה רגשית אצל רבים: חרדה, בלבול, חוסר אמון במידע שמגיע מהרשתות, ואפילו תחושת אשמה או חוסר שליטה. זהו בדיוק היעד של טרור תודעתי – לא רק להרוג, אלא לערער את תחושת הביטחון והיציבות הנפשית שלנו כעם.

במציאות כזו, החוסן הנפשי של כל אחד מאיתנו הוא לא רק עניין אישי, אלא ערך לאומי. חשוב להבין את המנגנון, לזהות את התמרון הרגשי, ולדעת לשים גבולות. לא כל סרטון צריך להיצפות, לא כל תיעוד חייב לעבור הלאה. יש משמעות לשיח פתוח, לשיתוף רגשות, לשיח בקהילה ובמשפחה, ולפנייה לעזרה מקצועית בעת הצורך.

הדרך לנצח טרור פסיכולוגי אינה רק בכוח הנשק. היא מתחילה בתודעה, בהבנה שכל ניסיון להשפיע על רגשותינו הוא חלק ממערכה מתוכננת היטב. חמאס מנסה לערער את הביטחון הפנימי שלנו, אך דווקא בזמנים כאלה נבחנת הלכידות שלנו כחברה.

היכולת שלנו להישאר אנושיים, מחוברים, ולשמור על גבולות ברורים בין מציאות למניפולציה היא הניצחון האמיתי.