בזמן עסקאות של שחרור מחבלים ישנו טקס קבוע שמלווה את הציבוריות הישראלית. התקשורת ממקדת את תשומת הלב הציבורית לזמן קצר במשפחות שהמחבלים המשתחררים רצחו את יקיריהן. המשפחות, באופן טבעי, מגיבות כל אחת בדרכה. יש שמצהירות שתמורת החזרת חטופים או גופות הן מסכימות לשחרור, מעשה שמוצג בדרך כלל כאצילות נפש; יש משפחות שמביעות מחאה, ולעיתים אף עותרות לבג"ץ כדי לעצור את השחרור, אף שהסיכויים לעצירת העסקה אפסיים ומטה.

הטקס הזה מובן אולי מבחינה תקשורתית, כי הוא מעניין ודרמטי, ויוצר דילמה או התנגשות בין המשפחות שמחכות ליקירהן ובין המשפחות שאיבדו את היקר מכול וצריכות לחיות עם העובדה שהמחבל שרצח את יקיריהן יסתובב חופשי ולא ישלם על מעשיו. אבל מבחינה אמיתית, הטקס הזה מעיד על תפיסה עקומה של היחס בין מדינת ישראל ובין מי ששם לו למטרה להטיל עליה טרור.

מחבל הוא לא רוצח שהתכוון להרוג מישהו מסוים. המחבל שירה בכבישי השומרון או ברחובות תל־אביב התכוון לפגוע בכמה שיותר יהודים במדינת ישראל כחלק ממאבקו הלאומי או הדתי. הכליאה שלו לא נועדה להביא לשיקומו או להחזרתו למוטב, אלא מהווה עמדה של מדינת ישראל כחלק ממלחמתה בטרור ובאויביה. כשם שהענשת המחבל היא לא אחריותה של המשפחה, גם שחרורו הוא לא עניין משפחתי. הנטל והאחריות על מחבל משוחרר שיחזור לעסוק בטרור וירצח יהודים נוספים לא צריכים ליפול על כתפי המשפחות, ולכן גם מידת נכונותן לשחרר אותו לא צריכה להיות שיקול או חלק מהדיון הציבורי.

כמובן, אין בדברים האלו כדי להביע ולו בדל של טענה או ביקורת כלפי המשפחות שבוחרות להביע את דעתן. אבל צריך גם לומר: זה ממש לא רלוונטי מה חושבים האחים, הנשים או האבות של הנרצחים. המחבל שפגע ביקר להם מכול הוא לא עניין פרטי שלהם, אלא חלק מהמאבק הלאומי של מדינת ישראל.

משפחת הנרצח לא צריכה "לוותר" על עונש למחבל, או להיאבק שיישאר בכלא. מדינת ישראל יכולה להחליט ששחרור רוצחים הוא מחיר שהיא מוכנה לספוג תמורת שחרור חטופים, והיא יכולה להחליט שזה סיכון בלתי סביר או מסר שאסור שיעבור. אבל את ההחלטה יכולים לקבל רק מי שרואים את כלל התמונה הלאומית ולוקחים עליה את האחריות. זאת לא צריכה להיות האחריות של המשפחות, גם אם היא הצהרתית בלבד.

במשך שנים ליוויתי את חברתי אורטל תמם, שהובילה עם משפחתה את המאבק נגד ניסיונות השחרור של המחבל וליד דקה, שרצח את דודה החייל משה תמם ז"ל. במשך כל התקופה הזאת היה בלתי נתפס לראות כיצד המשפחה הכואבת צריכה לנהל מאבקים תקשורתיים וציבוריים כדי לא לאפשר כל סוג של לגיטימציה למחבל, בין השאר אפילו בהעלאת הצגה פרי עטו בתיאטרון בישראל. במקום שמדינת ישראל תפעל בעצמה כמי שגובה את החוב המוסרי המזערי ממי ששפך את דמו של לוחם צה"ל, המשפחה הייתה צריכה להפגין, להתראיין למחות ולהשתדל לשם כך.

אבל עירוב המשפחה בהחלטה אם לשחרר מחבל מהכלא דומה במובן מסוים לכך שמשפחה שבנה נהרג במלחמה תקרא לעצור את המלחמה כדי שמשפחות נוספות לא יצטרפו למשפחת השכול, או להמשיך אותה כדי שקורבנו של בנה לא יהיה לשווא. המשפחות הקריבו את הקורבן היקר מכול, וראוי לשאת אותן על כפיים, אבל הדיון הציבורי לא יכול להיות מוכרע או לקחת בחשבון את רצון המשפחה.

בני המשפחה של הנרצחים בפיגועים מכירים את שמו של המחבל שרצח את יקיריהם. אם נשפט, הם גם ראו אותו והביטו בעיניו. אבל המחבל הוא לא עסק פרטי שלהם, וגם השלכות שחרורו אינן אחריותן. אילו היינו יכולים לדעת מי יירצח או ייחטף בעקבות שחרור המחבלים, היינו יכולים לשאול אותו אם הוא מוכן לשלם את המחיר. זה בלתי אפשרי, ולכן דעתן של המשפחות טובות בדיוק כמו דעתו של כל אזרח שהעסקה הזאת עלולה להשפיע גם על חייו.

עזבו את המשפחות השכולות. תנו להן במה כדי לספר על יקיריהן, תנו להן את החיבוק והמעטפת הכי טובה, אבל אל תבקשו מהן להכריע בסוגיות לאומיות ממקום אישי וקשה כל כך. זו לא אחריותן ולא תפקידן.