בג"ץ: "הגדלות הרמטכ"ל" לפנסיה הצבאית ניתנו בניגוד לחוק

שופטי בג"ץ יצחק עמית, דוד מינץ ועופר גרוסקופף קבעו היום (שני) פה אחד כי סמכות הרמטכ"ל להעניק לפורשי צה"ל את רכיב הפנסיה המכונה "הגדלות הרמטכ"ל", הופעלה לאורך שנים רבות ותחת רמטכ"לים שונים שלא כדין.

בפסק הדין נקבע שהגדלות הרמטכ"ל ניתנו לרובם המוחלט של הפורשים לגמלאות משירות קבע, וזאת בניגוד לברירת המחדל שנקבעה על ידי המחוקק. עוד נקבע כי נוהל הרמטכ"ל, שמכוחו ניתנו ההגדלות האמורות, חורג מהוראות החוק, ועל כן דינו להתבטל. עם זאת, נקבע כי פסק הדין לא יביא לפגיעה בתנאי הפנסיה של גמלאים שכבר פרשו, וממילא לא תוטל עליהם חובת השבה ביחס לכספים שקיבלו. בנוסף נקבע כי תוקפו של פסק הדין יושהה עד לסוף שנת 2025, כדי לאפשר לממשלה ולכנסת להסדיר את הסוגיה כנדרש בחקיקה ראשית, כפי שהצהירו משיבי הממשלה פעם אחר פעם לאורך השנים שבכוונתם לעשות.

העתירה כוּונה נגד האופן שבו יושמה במשך עשרות שנים סמכות הרמטכ"ל להגדיל באופן מלאכותי את תקופת השירות המזכה בגמלת פנסיה של אנשי קבע פורשים, סמכות המוקנית לרמטכ"ל מכוח סעיף 18(ב) לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות). כמו כן, העתירה תקפה את חוקיותו של נוהל הרמטכ"ל, שנועד להתוות את הכללים שלפיהם תמומש סמכות הרמטכ"ל להגדיל את תקופת השירות של אנשי קבע פורשים.

הכרעת בית המשפט ניתנה לאחר שהעתירה הייתה תלויה ועומדת קרוב לשש שנים. לאורך תקופה זו, לא הייתה מחלוקת בין העותרות ובין הצבא והממשלה כי קיים קושי משפטי מהותי באופן שבו מומשה סמכות הרמטכ"ל. בפרט, גם העותרות וגם משיבי הממשלה הסכימו כי הענקת ההגדלות לרובם המוחלט של אנשי הקבע הפורשים – פרקטיקה ההופכת את החריג הקבוע בחוק לכלל – חורגת מגדר הסמכות החוקית שהוקנתה לרמטכ"ל, ומצריכה עיגון בחקיקה ראשית. עוד הסכימו המשיבים כי הוראות נוהל הרמטכ"ל אינן מתיישבות עם הדין הקיים. מטעמים אלה, ובמקום הכרעה שיפוטית, ביקשה הממשלה שהות על מנת להסדיר את הסוגיה בחקיקה ראשית.

במשך התקופה הארוכה שבמהלכה נותרה העתירה תלויה ועומדת, נעתר בית המשפט פעם אחר פעם לבקשות ארכה מטעם משיבי הממשלה, מתוך רצון לאפשר לממשלה ולכנסת להסדיר את הסוגיה ללא צורך בהתערבות שיפוטית. אולם על אף פרק הזמן הארוך שניתן, לא חלה התקדמות ממשית. הליך החקיקה נעצר או עוכב שוב ושוב מטעמים משתנים. במצב דברים זה, ולאחר תקופה המתנה כה ארוכה, קבע בית המשפט כי אין עוד מנוס מלהכריע בעתירה לגופה.

בפסק הדין ציינו השופטים כי חוק שירות הקבע קובע ברירת מחדל ביחס לשיעור קצבת הפרישה, וכי הסמכות להעניק את הגדלות הרמטכ"ל ב"תנאים מסוימים" היא בגדר החריג שאינו הכלל שעיגן המחוקק. אלא שבפועל, התברר כי סמכות הרמטכ"ל הופעלה במשך עשרות שנים באופן רחב – כמעט על כל אוכלוסיית הפורשים. נקבע כי סטייה כה רחבה וממושכת מן ההסדר הקבוע בחוק שירות הקבע, אינה בגדר מימוש סמכותו של הרמטכ"ל, אלא עקיפת המסגרת החקיקתית ויצירת "הסדר ראשוני" אחר, שאותו רק הכנסת מוסמכת לקבוע. זאת גם נוכח המשמעויות התקציביות הטמונות במימוש הסמכות שניתנה לרמטכ"ל בדרך הזו. עוד קבע בית המשפט כי נוהל הרמטכ"ל חורג מגדרי החוק המסמיך, גם בשל כך שהוא מכיר לעניין מתן הגדלות הרמטכ"ל ברכיבים שהחוק עצמו אינו מכיר בהם.

עקב הפגמים שנמצאו בנוהל הרמטכ"ל נקבע כי דינו להתבטל, ואם יבקש הרמטכ"ל להפעיל את סמכותו בהקשר זה, עליו יהיה לקבוע נוהל חדש וברור, שיעמוד בגדרי החוק ובגדרי התנאים והמדיניות שנקבעו על ידי הממשלה בהחלטותיה השונות. עוד נקבע, מכוח עקרון "התוצאה היחסית", כי פסק הדין לא יחול למפרע, הן במובן זה שלא תחול חובת השבה על כספים ששולמו, הן במובן זה שאין בו כדי לפגוע בזכויותיהם העתידיות של משרתי קבע שכבר פרשו מצה"ל, וזכו להגדלת תקופת שירותם בהתאם לנוהל שהיה בתוקף במועד פרישתם. בנוסף לכך החליטו השופטים לאפשר לממשלה ולכנסת שהות נוספת להסדרת הנושא בחקיקה ראשית, וקבעו כי תוקפו של פסק הדין יושהה בכשלושה חודשים, עד תום שנת 2025.