הפיגוע ברמות: גדר ההפרדה בירושלים רצופה פרצות שאיש לא מטפל בהן

אתמול, ארבעה ימים לאחר הפיגוע הרצחני בצומת רמות שבו נגדעו חייהם של שישה יהודים, גילינו בסיור לאורך גדר הביטחון באזור בית־חנינא עשרות פרצות. שני שוהים בלתי חוקיים (שב"חים) ניסו לחדור דרך אחת הפרצות, ונורו על ידי כוחות הביטחון.

מעבר הגדר באזור זה נעשה כך: את הכלים זורקים אל העבר השני, מטפסים על הגדר ומשתלשלים מטה בחבל. יש אפשרות לעשות זאת גם עם כלי נשק, אם כי פעולה כזו מורכבת יותר. כדי לפשט את הסכנה נוסעים המסתננים ממזרח העיר אל מערבה, למקום שבו נגמרת גדר הביטחון.

"הפרצות בגדר הביטחון הן דבר שידוע לכל גורם", אומר יהודה בן־יוסף, חבר מועצת העיר ירושלים לשעבר, וחבר ועדת החירום והביטחון של העירייה. "גם היהודים מכירים אותן. בפרצות האלה עוברים עשרות אנשים, גם ערבים תושבי ירושלים עם תעודות כחולות שרוצים ללכת למשפחה שלהם בצד השני".

מדוע לא סוגרים אותן?

"כדי לעשות זאת יש לתאם בין המשטרה, הצבא והעירייה. יש גם נושאים שלא מוכרים לציבור, שיקולים כגון 'נקזי אוורור', שיאפשרו לשני חלקי חמולה בצידי הגדר לשמור על קשר זה עם זה. יש ערבים תושבי ירושלים שגרים מעבר לגדר ועובדים בעיר, ויש לאפשר להם להגיע אליה באופן כלשהו. לכן, או שפותחים עוד מסלולים במעברים, כי העובדים האלה מחזיקים את העיר מבחינה כלכלית, או שנוצר לחץ של אנשים שרוצים להיכנס אליה, ולכן יש צורך בפרצות".

גורמים המעורים בתחום מספרים כי ישראלים מעסיקים שב"חים מסיבות שונות, בין שמדובר במצוקה אמיתית לכוח עובד ובין כדי לגרוף רווחים נוספים. בעבר המשטרה הייתה מסיעה שב"חים שנתפסו בעיר לצידה השני של הגדר, ומשחררת אותם שם. מאז 7 באוקטובר האכיפה הוקשחה. השב"חים נעצרים ונלקחים לתחנות המשטרה, ומשם היישר לבית המשפט.

אלא שגם השופטים נוהגים לגזור ענישה מקילה על השב"חים, שלרוב משוחררים במקום ומועמדים לדין רק לאחר שהם נתפסים בפעם השלישית. עו"ד יונתן יעקובוביץ', מייסד המרכז למדיניות הגירה ישראלית, מספר כי "אחרי 7 באוקטובר הענישה הוחמרה לשלושה חודשי מאסר לכל היותר, בעוד שבעבר העונש המרבי היה חודש בכלא – שגם הוא צומצם לאחר ניכוי ימי המאסר הראשונים". לדבריו, "רוב השב"חים גם כך לא נתפסים, רוב אלה שנעצרים לא מתועדים, והמשטרה מעמידה לדין את השב"חים שהיא לוכדת רק בפעם השלישית. נוסף לכך, בתי הדין נותנים להם עונש מאסר על תנאי או כמה שבועות, בניכוי ימי המעצר".

יעקובוביץ' סבור שהמדיניות הזאת יוצרת עוול. "בסוף זה 'ישראלבלוף'", הוא אומר, "אוסרים על כניסה של עובדים זרים ולא נותנים להם רישיונות עבודה בגלל 7 באוקטובר, אבל בשל המחסור והביקוש המשטרה לא אוכפת את איסור הכניסה לארץ. יש גם מחסור נרחב במקומות כליאה, ואיש אינו מטפל בכך. לכן משחררים שב"חים בכל הזדמנות אפשרית". הוא מוסיף כי "העונש המגוחך של בתי המשפט הוא הדמורליזציה הגדולה ביותר, שכן לאיש אין אינטרס להיכנס להליך משפטי לצורך עונש של מאסר של שבועיים".

רן ישי, מנהל מרכז ירושלים למדיניות יישומית, סבור שמיקומה של הגדר בעייתי גם הוא. "היא חוצה את התחום המוניציפלי של ירושלים לשניים", הוא מסביר, "בצד השני יש אנשים בעלי תעודת זהות כחולה, שיש להם זכות לשהות גם מעבר לגדר הביטחון, במערב העיר - וזה יוצר עיוות. אם הגדר הייתה מפרידה בין ישראלים לפלסטינים, זה היה הרמטי יותר. כיום היא מפרידה בין שני חלקי העיר ירושלים, ופתוחה לכיוון רמאללה לצידה השני. לכן היא מאפשרת לאלפי שב"חים להיכנס לתוך ירושלים, והם שוהים באזורים שבהם אין משילות וריבונות ישראלית".

למצב זה יש השלכות נוספות. חיים סילבשטיין, מייסד ויושב ראש מרכז ירושלים למדיניות יישומית, מציין כי הימצאות פלסטינים רבים בשטחי ירושלים המוניציפלית, ללא אכיפה, יוצרים מציאות אבסורדית. "ברמה האסטרטגית יש פה איום, ועלול להתרחש אסון. חלקים גדולים מאוד מאוכלוסיית העיר עלולים לקום עלינו, כמו שראינו בלוד בזמנו. האוכלוסייה הערבית הכי גדולה מחוץ לעזה קיימת בירושלים, והיא מונה כ־400 אלף איש. אנו לא מספיק אוכפים את החוק נגד הסתה בבתי הספר, ולא מנטרים את הגופים, העמותות והאנשים שפועלים נגד ישראל. מערכת הביטחון יודעת שיש הרבה פעילי חמאס ופת״ח בתוך ירושלים, שיש להם תושבות, ולא פועלת די הצורך. בונים פה חממה, שעלולה לסגור עלינו".