תקיפת ראשי חמאס במהלך פגישתם בקטאר היא אות נוסף לשינוי באסטרטגיית הביטחון של ישראל בשנה האחרונה. התקיפה מגיעה בהמשך לתקיפות היזומות בסוריה, לתקיפות באיראן ולפעולות יזומות נוספות ברחבי המזרח התיכון. המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר הייתה הזרז הראשוני לשינוי, אך עיקרו התאפשר עם עליית דונלד טראמפ לנשיאות בארה"ב. השינוי הזה בולט על רקע המצב הגיאופוליטי הייחודי של ישראל, שהכתיב מדיניות הגנתית לאורך השנים.

דו"ח החירות של ארגון Freedom House מדרג מדינות בעולם בהתאם לרמת החירות שלהן. נתוני הארגון ממחישים את מצבה של ישראל כמדינה היחידה כמעט בעולם המתויגת כחופשית ומוקפת במדינות שאינן חופשיות. מונגוליה גובלת ברוסיה וסין, אך בניגוד לישראל אינה מאוימת על ידי שכנותיה הבלתי חופשיות. דרום־קוריאה מאוימת על ידי שכנתה מצפון־קוריאה, אך זהו הגבול היחיד של סיאול שמצוי תחת איום. היא אינה מתמודדת עם מדינות עוינות נוספות.

המצב הייחודי של ישראל מציב בפניה אתגר ביטחוני חסר תקדים. הבסיס להבנתו מעוגן בתאוריית השלום הדמוקרטי. הנטייה של מדינות חופשיות היא לפתור סכסוכים בדרכי שלום, ומכאן נובעת גם נטייתן לפתח דוקטרינות הגנה שמקשות להשיג ניצחונות מהירים במלחמות. במקרה הישראלי זה מתבטא בין השאר בהגדרת הכוחות הלוחמים כ"צבא הגנה לישראל". מדינות חופשיות גם לא נוהגות ליזום מלחמות כשהן מאוימות, מסיבות פוליטיות ומבניות. אלא שמול נטייתן להתגונן קיימת הנטייה של מדינות שאינן חופשיות לתקוף – מסיבות אידיאולוגיות, מתוך רצון להסיח את דעת הקהל ממשבר כלכלי פנימי, או משתי הסיבות גם יחד.

לרוב בחרה ישראל להתמודד עם איומי הביטחון באמצעות דיפלומטיה ופעולות הגנתיות. דוגמה בולטת היא ההימנעות ממתקפת מנע לפני מלחמת יום הכיפורים, אולם 7 באוקטובר הוא דוגמה משמעותית יותר. אילו הייתה הממשלה מחליטה לפתוח במלחמה נגד חמאס לפני 7 באוקטובר על רקע התעצמותו, גם ללא ידיעה ברורה על מתקפה קרבה, היא הייתה יכולה למנוע את הטבח וליצור תנאים טובים יותר להכרעת ארגון הטרור. הנטייה ההגנתית של ישראל והמשטר החופשי שלה סיכלו את האפשרות הזאת.

האתגר המבני של נטייה להגנתיות עומד בפני כל מדינה חופשית, אך רק ישראל נאלצת להתמודד איתו בפועל, בשל האיומים נגדה מצד המדינות והישויות הלא חופשיות המקיפות אותה. כך, ללא קשר לזהות הפוליטית של הממשלה, ישראל עומדת מול מכשול מבני שעליה לדלג עליו כדי להשיג הכרעה מהירה שתנטרל איומים.

עניין אחר הוא האתגר הדיפלומטי אל מול המערב. מדינות חופשיות שלא מוקפות במדינות עוינות שאינן חופשיות מבססות את ביטחונן על הגנה, מה שבא לידי ביטוי בסעיף 5 באמנת נאט"ו, העוסק בהגנה קולקטיבית. לכן הן מצפות גם מישראל לפעול באופן דומה, בלי שייקחו בחשבון את ההבדל במצבה. לכן הן מייצרות מדיניות לעומתית לישראל כשזו מנסה ליזום התקפה בזמן מלחמות.

האתגר הייחודי של ישראל צובע בצבעים בוהקים את השינוי האסטרטגי המתרחש כיום. אם האסטרטגיה תתמיד לאורך זמן היא תיתפס בעתיד כשינוי מהותי בתולדות המדינה. השאלה היא כיצד אפשר לגרום לתפיסה ההתקפית להימשך בהתמדה, גם אם יהיה ממשל פחות אוהד בארה"ב ואם המערכת הפוליטית תהיה יציבה פחות. התשובה קשורה בהתבססות התפיסה בקונצנזוס הפוליטי בישראל. נראה כי התפיסה זוכה לתמיכה גם באופוזיציה, ובמידה שתעוגן גם בחקיקה – במיוחד בחוק יסוד ביטחון לאומי – היא תשמש תוספת חשובה להרתעה נגד אויבינו.

השינוי המהותי בתפיסה הכלכלית הישראלית בשנות השמונים התרחש גם הוא בעקבות משבר חריף, ורק אחריו התבססה במערכת הפוליטית תפיסה כלכלית ליברלית שעוגנה בחקיקה. טבח 7 באוקטובר הוכיח לכול שאי אפשר להסתמך על אסטרטגיה הגנתית, וגם בתחום הזה חשוב להמשיך לפתח את האסטרטגיה ההתקפית ולעגן אותה בחוק - כך שאכן נהיה עם חופשי בארצנו, ללא איומים.