החלטתו של שר הביטחון ישראל כ"ץ אמש (ראשון) לפסול שני מינויים בכירים בצה"ל היא צעד לגיטימי על הנייר, אבל הריח שעולה ממנה חריף והיא חושפת פערים מטרידים ביחסים שבין הדרג המדיני לצה"ל, בפעם המי יודע כמה מאז שכ"ץ נכנס לתפקידו.

שני הקצינים שמינוים נבלם הם תא"ל אליעד מואטי, מפקד המרכז ללוחמת יבשה (מל"י) שהיה אמור להתמנות למפקד אוגדה 210 (עוצבת הבשן), ותא"ל מנור ינאי שהיה רמ"ט פיקוד דרום, והיה אמור להתמנות לראש מטה זרוע היבשה. הנימוק הרשמי לא נאמר בקול רם, אבל כולם מבינים: השניים נתפסים בעיני כ"ץ כחלק מכשלי השבעה באוקטובר. מואטי, משום שעשרה ימים קודם למתקפה מונה למפקד חיל הגנת הגבולות, ולכן היה אחראי על מערך התצפיתניות, וינאי משום שכיהן כראש מטה פיקוד דרום. אלא שתחקירי צה"ל עצמם כבר מזמן ניקו את השניים מאחריות למחדל.

בצה"ל רואים במואטי וינאי קצינים ראויים. הליך האיוש בצבא, תהליך סדור שכולל ייעוץ משפטי ובחינה מקצועית מדוקדקת, הסתיים ללא ממצא שיכול לפסול את קידומם ולא נמצא רבב בתפקודם. גם בדיונים הסוערים בסגל הפיקוד הבכיר חזרו והודגשו בדיוק הנקודות הללו. ובכל זאת שר הביטחון החליט אחרת, ניצל סמכות חוקית והפך את ההליך לאבסורד. כשר, אבל מסריח.

אם הצבא בודק, חוקר ומנקה אבל בסוף מגיע שר ומוחק את הכול באחת – איזו משמעות נותרה למערכת הצבאית? איזה מסר מועבר לשאר המפקדים? המסר ברור: לא משנה אם תצא זכאי מתחקירים, הקריירה שלך עדיין תלויה בגחמות השר.

דבר כזה מייצר אוטומטית גם בעיה תפקודית: קצינים בכירים שחוששים שכל צעד שלהם ייבחן במשקפת פוליטית, יעדיפו להישאר בצד, לא לקחת סיכונים או לפרוש, וצה"ל יאבד מפקדים ראויים. ההשלכות מגיעות גם למשפחות הקצינים, שחיות בחוסר ודאות מתמשך. כך לא בונים צבא מקצועי ויעיל.

תהליך מינוי הפוך

וכאן מגיע הפרדוקס: באותו יום עצמו פורסם מינוי אחר – ניצב בדימוס יורם הלוי שייכנס לתפקיד מתאם פעולות הממשלה בשטחים ויקבל דרגת אלוף. בניגוד מוחלט למקרה של מואטי וינאי, שם התקיים הליך מסודר, מקצועי ומוסכם, והלוי הועדף על פני ציון רצון והישאם איבראהים, שניהם קצינים בכירים בצה"ל שהובאו כמועמדים הטבעיים של הרמטכ"ל. הלוי מביא עמו ניסיון רב מהמשטרה, שם פיקד על הימ"מ, מג"ב ומחוז ירושלים, ויש לו היכרות עמוקה עם החברה הפלסטינית וגם חשיבה מחוץ לקופסה הצבאית. דווקא כאן, יש סיכוי לרענון אמיתי ביחידה ששקעה בשנים האחרונות בתפיסות שהובילו, בין היתר, ל־7 באוקטובר. על כך מגיע לשר כ"ץ קרדיט. אבל בעוד מינוי הלוי משדר מקצועיות ורצון לשינוי, פסילת מואטי וינאי משדרת פופוליזם. ניסיון לרצות קריאות מהשטח ולצבור נקודות ציבוריות.

השורה התחתונה עגומה: ישראל כ"ץ אינו מחזק את הצבא, אלא מחליש אותו. הוא פוגע במעמדו של הרמטכ"ל, מערער את האמון במערכת התחקירים הצבאית, ויוצר תחושת חוסר ודאות בקרב דור שלם של קצינים. זה לא תיקון – זה פירוק שקט שנעשה בזמן שקציני צה"ל שאינם יכולים להתבטא פומבית, יודעים שאחרי השבעה באוקטובר הציבור מבכר את מי שמבקר את הצבא, ובז לקצינים שנתפסים כמערכתיים. בזמן שהצבא כולו מנסה להתרומם מאירועי השבעה באוקטובר ולחזור לתפקוד מלא, שר הביטחון בוחר להראות מי הבוס. השאלה היא אם המחיר – אובדן אמון, נטישת קצינים ומערכת עם ידיים כבולות – שווה את הדיבידנד הפוליטי הקטן שהוא קוטף עכשיו.