הסערה סביב ההנחיה של אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט לכרות מאות עצי זית סמוכים לצירי הנסיעה ביהודה ושומרון מסרבת לשכוך, והיא מציפה את הפער ההולך וגדל בין סדרי העדיפויות של התומכים והמתנגדים לכך. מתנגדי המהלך בוחרים להסתכל על מה שמצטייר בעיניהם כ"פגיעה" בצד הפלסטיני בשל השחתת מטעים ושינוי נוף, אך מתעלמים מהמניע המרכזי: ביטחון חייהם של המתיישבים.
הכריתה הזאת היא לא גחמה, לא נקמה ולא ניסיון "לרצות את ההתיישבות", כפי שטוענים חלק מהמבקרים. מדובר בתפיסה ביטחונית מוכרת היטב בצה"ל, שיושמה בהיקפים גדולים בהרבה בלבנון. אנחנו זוכרים את בניית הקטפולטה על ידי כוח המילואים שנועד לשרוף את הצמחייה במרחב הגדר ולהבריח משם מחבלים. שיטות נוספות היו לכוחות במהלך כל קרב ההגנה הארוך מול חיזבאללה, במסגרתן הבעירו שטחים נרחבים שמהם מחבלי הארגון שיגרו רקטות וטילי נ"ט לעבר ישראל.
צה"ל חושף את השטח באזור גבול לבנון | צילום: בן ציון מקלס
אך השיא היה דווקא לקראת סוף מבצע "חיצי הצפון" ולאחריו. עם סיום הפעילות הקרקעית בדרום לבנון, פיקוד צפון יצא ל"מחרשת הכסף", מהלך שהוגדר לימים כ"מבצע ההנדסי הגדול בתולדות צה"ל". עשרות כלים כבדים נכנסו לעבודה, מאות קילומטרים של צמחייה הוסרו בצד הלבנוני של הגבול, מבנים סמוכים לגדר הושמדו ונפרצו צירים חדשים כדי לאפשר תנועה חופשית ומהירה של כוחות במקרה הצורך. המטרה הייתה ברורה: ליטול מחיזבאללה את היתרון שהשטח הסבוך העניק לו במשך עשרות שנים ושישראל משום מה, כל כך התקשתה פשוט להשמיד אותו.
הכי מעניין
התפיסה פשוטה, ואפילו אינטואיטיבית: שטח סבוך מעניק למחבל יתרון. חורשות עבות, שיחים גבוהים או מבנים שצופים למרחב הגבול - כל אלה משמשים כמסתור מושלם להתקרבות חשאית, למארב לכוחות, להטמנת מטענים או לירי על הכביש וניסיון חדירה. מה שנתפס בעין אזרחית כ"נוף" או "חקלאות", הוא חלק מתשתיות טרור מנקודת המבט של המחבל.
רק בנס האירוע באל-מוע'ייר ביום חמישי האחרון, שבו מחבל ירה לעבר רועי צאן ישראלים, לא הסתיים באסון כבד. הוא המחיש עד כמה קל לנצל את התוואי כדי לבצע פיגוע קטלני ולברוח מייד. בלוט בחר להפסיק להמר על המזל ולאמץ את אותה שיטה, בסיסית אך יעילה, שהוכיחה את עצמה בצפון: לחשוף את הצירים, לנקות את המרחב ולא לאפשר למחבלים להתקרב בחסות הצמחייה, ולאחר מכן גם לטפל ביד קשה באוכלוסייה ממנה יצאו מחבלים רבים.
חשוב להבין שזהו לא צעד נקודתי. כבר יותר משנה פיקוד המרכז והמינהל האזרחי פועלים בשיטה דומה. מבנה פלסטיני ששולט על ציר נסיעה נהרס. בולדרים שמאפשרים ירי ובריחה מופונים, וכעת גם עצי זית סמוכים לדרכים נעקרים. זוהי תפיסה סיסטמתית שמטרתה ליטול מהמחבלים את יתרון השטח, כדי להגן על חיי התושבים.
המשוואה בסוף פשוטה: ביטחון התושבים וחיילי צה"ל קודם לכל, גם אם המשמעות היא פגיעה בנוף, כריתת אלפי עצים ושינוי של המרחב כפי שהתרגלנו לראות אותו. קל להתאהב בעצי הזית, להמשיך לדמיין שצה"ל עוקר עצים בשירות "המתנחלים המסוכנים", אך קשה להתעלם מהעובדה שאותם עצים עצמם משמשים שוב ושוב מחסה למחבלים. בשורה התחתונה, אין כאן שאלה של אסתטיקה או של יחסי ציבור, אלא של הכרעה ברורה בין יופי הנוף לבין חיי אדם, וכאן, בטיחות ההתיישבות ביהודה ושומרון גוברת בלי ספק בכלל על עצי הזית.
עוד כתבות בנושא
