במשך שנים, הנוהג הלא-רשמי בנוגע למינויי קצינים בכירים בצה"ל היה פשוט: הרמטכ"ל מקיים דיון ומעדכן השר שסומך עליו ומאשר בלי שאלות מיותרות. העובדה ששרי הביטחון לדורותיהם שימשו חותמת גומי היא לא הישג של המערכת - אלא תעודת עניות. במדינה מתוקנת השאיפה צריכה להיות לשקיפות, לדיון מעמיק ולשיח פורה בין הדרג הצבאי לדרג המדיני, ולא הפרדה וניתוק.
עוד כתבות בנושא
הפעם המציאות שונה. שר הביטחון ישראל כ"ץ הגיע לתפקיד בלי רקע ביטחוני עשיר, בניגוד לקודמיו - גלנט וגנץ - שבאו מתוך המערכת והייתה להם היכרות מוקדמת גם עם הקצינים הרלוונטים, וכן עם אותו נוהג לפיו לא מתערבים לרמטכ"ל במינויים שאינם בפורום מטכ"ל. מעבר לכך, טבח השבעה באוקטובר עורר את הביקורת מבית על חוסר המעורבות של הממשלה בכל הקשור לצה"ל: אי הצבת שאלות, חוסר יכולת להעביר ביקורת עניינית ואפס השפעה על מינוי קצינים בעלי גישה התקפית. כ"ץ מבקש לשנות את הגישות האלה שהשתרשו לאורך שנים. מבחינתו, הוא לא שם כדי רק כדי לחתום על מה שמובא לפניו אלא כדי לחוות דעה, לשאול שאלות, ולהיות שותף אמיתי בתהליך, תוך מימוש מדיניות, והקפדה על כך שמי שיש לו חלק במחדל, לא יקודם, ומי שהיה מעורב בפרשיות כאלה ואחרות – קידומו יישקל פעמיים.
אלא שכאן מתחילה הבעיה. כ"ץ והרמטכ"ל זמיר רחוקים מלהיות שותפים טבעיים, ומערכת היחסים ביניהם מתוחה בלשון המעטה. כבר כמה פעמים ראינו את התקשורת הקלוקלת ביניהם מתפוצצת בפומבי, עד כדי כך שהיחסים האישיים הפכו בעצמם לנושא בכותרות. כשהאווירה כזו, גם דיון שגרתי על שיבוצים הופך לקרב סמכויות מתוקשר, כולל הודעות שיוצאות לתקשורת בשעות לילה לא הגיוניות, כאילו מדובר באירוע מבצעי.
הכי מעניין
דווקא במציאות הזו, היה מקום לצפות משני הצדדים לנהוג אחרת. כ"ץ ידע שהדיון מתקיים ולא היה צריך לפרסם את ההודעה שלו רק עם סיומו, וגם להבין שבצה"ל רוצים לתת אופק בהיר למשפחות הקבע ולהודיע להם לקראת איזה תפקידים ובאיזה גזרות עליהם להתכונן, ולכן צריך לקיים את הדיון בהקדם, גם אם המינויים עצמם יצאו לפועל עוד חודשים רבים. זמיר מצידו היה צריך להבין ששר הביטחון הנוכחי לא מוכן לשחק את המשחק הישן של "חותמת גומי", במיוחד בשבוע מתוח כל כך ובצל לחץ פוליטי מהדרג המדיני. גם אם זה לא נוהל מחייב, מראית עין של הידברות היא קריטית - למערכת וגם לציבור, ובשל כך היה צריך לעדכן אותו ולתת לו לכל הפחות סקירה מקדימה על כל הקצינים שעומדים לדיון.
יש גם עניין של מראית עין כלפי פנים: דובר צה"ל לא יכול לפרסם שהמינויים מותנים באישור שר הביטחון - ואז, כמעט במקביל, להציג אותם בציבור כעובדה מוגמרת עם כותרת "אלה המפקדים החדשים בצה"ל". חיילים וקצינים לא צריכים שיעבירו להם שיעור במאבקי אגו, אלא דוגמה לאחדות מטרה, במיוחד בימים כאלה.
חילופי ההודעות הילדותיים דרך הודעות לעיתונות - ישירות מהקומה ה-14 בקריה - הם מיותרים ומזיקים. דווקא בימים שבהם אלפי מילואימניקים קיבלו הודעה על סבב נוסף בעזה, הציבור מצפה לשיתוף פעולה ולהנהגה אחראית ומאוחדת מצד אלה שמובילים אותנו לקרב, ולא לריבים פוליטיים בין לשכות.
עוד כתבות בנושא
