בסרט "מונטי פייתון והגביע הקדוש", המלך ארתור ואביריו מנסים להכניע טירה צרפתית באמצעות בניית ארנב טרויאני ענק. לאחר שהצרפתים מקבלים את המנחה שואל המלך ארתור את סר בדוויר, הוגה התוכנית: "ומה עכשיו?". סר בדוויר עונה: "לנסלוט, גלהאד ואני נחכה עד הלילה, ואז נצא מתוך הארנב ונפתיע את הצרפתים". כאן, מן הסתם, מתברר שסר בדוויר שכח עניין חשוב: אי אפשר לצאת מהארנב בלי להיכנס אליו קודם.
רוב תוכניות "היום שאחרי" בעזה סובלות מאותה הצרה: הן מניחות שלאחר סיום המלחמה, בלי להיפטר מחמאס קודם, נוכל להחליף אותו. הסיכויים לכך קלושים למדי. גם אם חמאס יצהיר שהוא מעביר את השרביט לגורם אחר, לא סביר שהוא ירצה להתפרק מנשקו ומהשפעתו. שום גורם אחר גם לא צפוי להיות מסוגל להילחם בחמאס באותה עוצמה כמו ישראל, גם אם ירצה – ולא סביר שירצה.
מה שגרוע יותר הוא שהבעיה המבנית של רצועת עזה רחבה יותר מחמאס, ולא תיפתר בשום תרחיש סביר. עוד לפני המלחמה הייתה עזה מקום שלא מכלכל את עצמו, והיא תמשיך להיות כזו. קשה להאמין שעזה תשוקם במהירות, גם אם ישראל שולטת בה, חמאס מושמד ואונר"א מפורקת. על אחת כמה וכמה שלא תשוקם אם לא כך יהיה.
הכי מעניין
חלוקת מזון במרכזי הסיוע ההומניטרי ברצועת עזה של GHF | צילום: AFP
בלבנון עצמה חיזבאללה ואיראן מתקשים לשקם את הכפרים שנהרסו בלחימה, גם במקומות שצה"ל לא מתערב במאמצי השיקום. ההרס ברצועה רחב בהרבה, עלות השיקום תהיה גבוהה מאוד, וברגע שתסתיים הלחימה יש להניח שאפילו קטאר לא תרצה לשפוך מאות מליארדים על שיקום הרצועה - על אחת כמה וכמה בלי להשיג רווח מדיני (ואנטי־ישראלי) מזה.
יש החוששים או המפנטזים שישראל תידרש לשאת בעלות השיקום של הרצועה. גם זה אינו סביר, אלא אם מניחים שישראל תרצה או תוכל לשלם יותר מתקציב הביטחון שלה לטובת שיקום הרצועה בלי שהישראלים יתקוממו. אפשר מאוד שחוסר הרצון הישראלי לכבוש את הרצועה ולהשליט בה ממשל צבאי נובע בין היתר מהחשש מהעלויות שייפלו על ישראל במקרה כזה.
לאחר מלחמת העולם השנייה נדרשו לשיקום אירופה שנות דור וגם תוכנית תקציבית אימתנית (תוכנית מרשל). בעזה חסרה החברה האזרחית מהסוג שהיה באירופה. די להשוות את המצב במוקדי חלוקת הסיוע בעזה לתורים המסודרים של הגרמנים בתור לאוכל לאחר מלחמת העולם השנייה – הגם שבגרמניה היו רעב נרחב, שוק שחור, זנות תמורת אוכל, פער ניכר בין אזורים עירוניים וחקלאיים, ועוד כהנה.
עזה, במובן הזה, היא אפריקה. בספרה "סיוע מת" טענה הכלכלנית דמביסה מויו כי הסיוע המערבי הנרחב לאפריקה (כטריליון דולרים במשך חמישים השנה שקדמו לכתיבת הספר) לא זו בלבד שלא הועיל, אלא הזיק – לא רק בכך שסייע ישירות לרודנים והזין פושעים ומיליציות, כפי שתיעדה לינדה פולמן ב"תעשיית החמלה", אלא הוביל להפחתת התוצר ולדרדור אפריקנים רבים לעוני.
מעל לכול, הוא ניתק את הקשר בין מעשי השלטון למצב האזרחים. שלטון שיודע שסיוע מבחוץ יגיע בלי תלות במעשיו אחראי פחות בפני האזרחים ודואג פחות מתגובתם, שכן יש מי ש"ירפד" במקומו את תוצאות פעילותו. אזרחים שיודעים שפרנסתם וחייהם אינם תלויים במעשי השלטון אלא בסיוע מבחוץ אינם מצפים להרבה מהשלטון עצמו.
אין קונים לעזה
עזה היא מקרה רווחה. עד היום אונר"א מטפלת ברוב האוכלוסייה שם - אחוז העזתים הרשומים כפליטים כיום גדול משהיה לאחר מלחמת העצמאות - וגם לולא הייתה ששה לשתף פעולה עם חמאס או להעלים עין מפעילותו, עצם העובדה שרוב אוכלוסיית עזה מקבלת סיוע הומניטרי כבר יותר מ־75 שנה פירושה עיוות של כל תמריץ כלכלי. הפלסטינים עצמם, להערכת ה־OECD, קיבלו סיוע של כ־40 מיליארד דולר בין 1994 ל־2020, וכשליש מתוכו היה תקציב הרשות הפלסטינית. חלק גדול משאר הסיוע הופנה לרצועת עזה, שבשליטת חמאס.
כמובן, הסיוע אפשר לחמאס להפנות עוד ועוד משאבים לתוכניות המתקפה שלו. ב־2019 נטען בוושינגטון פוסט כי לא נכון לומר שהפלסטינים קיבלו סיוע בינלאומי אזרחי יותר מכל מדינה אחרת, כי הדבר אינו מביא בחשבון את העובדה שהסיוע הצבאי לישראל מאפשר לה להפנות תקציבים לצרכים אחרים. העיתון לא טרח להביא בחשבון את העובדה שהסיוע ההומניטרי לעזה השפיע באותה הצורה בדיוק, ובניגוד לסיוע הצבאי לישראל - ארה"ב לא הרוויחה ממנו.
חלוקת מזון במרכזי הסיוע ההומניטרי ברצועת עזה של GHF | צילום: AFP
העיוות כמובן אינו מלא כל זמן שרק חלק מהתקציב מגיע מסיוע, ויעידו ההפגנות בעזה ב־2019 במחאה על העלאת מיסים. בניגוד לטענה נפוצה, גם ברודנות השלטון מתייחס לדעת הקהל, ולפעמים יותר מאשר במדינות דמוקרטיות, שבהן אם מורידים את דיוקנו של השליט אין פירוש הדבר שתלו במקומו את המקור. העלאות מחיר של מוצרים מסובסדים, למשל, הובילו למהומות הלחם במצרים ב־1977 ולמהומות מזון באיראן בשנים האחרונות.
אולם ככל שיותר מהתקציב מגיע מסיוע ולא מייצור, מסחר ומיסוי, התמריצים מתעוותים. רצועת עזה לאחר המלחמה תהיה מקום עם תמריצים מעוותים בהחלט, אפילו אם חמאס לא ישלוט בה.
אומנם אפשר שהגידולים החקלאיים יתאוששו במהירות, אם לא יהיו יותר מדי נפלים שלא התפוצצו בשטחים הפתוחים, אולם רצועת עזה תישאר מקרה סעד בטווח הזמן הנראה לעין. אפשר לשאול אם ישראל הייתה יכולה לנקוט דרך אחרת ביחס לכלכלת עזה, אולם השאלה מאוחרת בכמה עשורים ומתעלמת מעליית חמאס לשלטון ומהלחימה עצמה.
בעזה פועלת כלכלה לא עצמאית ולא יצרנית. האו"ם טען כי בין 2006 ל־2022 התכווץ התוצר הריאלי לנפש בעזה ב־37 אחוזים. הוא כמובן האשים את ישראל - בדו"ח משרד המסחר והפיתוח של האו"ם מאפריל 2023 הוזכרה אחריות ישראל והוזכר הכיבוש, אך המילה "חמאס" לא נכתבה ולו פעם אחת. גם כיום באופן חסר תקדים מצופה מישראל לדאוג לאזרחי האויב כאשר האויב אינו עושה זאת. אין להניח שלאחר המלחמה תידרש ישראל לפחות אחריות, ואין לצפות שאחוזי הסיוע - שהיו חלק גדול דיו בכלכלת עזה עוד בטרם המלחמה - יפחתו.
בהתאם, גם אלמלא חמאס עזה לא הייתה צפויה להתחמק מכל המחלות שסיוע בינלאומי ומסייעים דורשי טוב המיטו על אפריקה: שחיתות, עוני, מניעת התפתחות וכן הלאה. אם חמאס או גורם עוין אחר ישלוט בעזה, על אחת כמה וכמה שכך יהיה. אם ישראל תשלוט בעזה תהיה לה עבודה רבה ויקרה, והיא תצטרך איכשהו להנהיג את הרצועה לדרך שספק אם היא מסוגלת לכוון אותה. ניתן להניח שחלום "סינגפור של המזרח התיכון" ידמה יותר למצב במדינת האי אחרי הכיבוש היפני, מאשר לסינגפור כיום.
ברור לפיכך מדוע ישראלים רבים קיוו להתממשות תוכנית טראמפ להגירה רבתי מעזה, אולם כרגע אין סימנים רבים להתגשמותה. הקמת מנהלת ההגירה מרצון לא הועילה הרבה, אולי כי מדינות אחרות - וקשה להאשים אותן על כך - לא סוברות שאוכלוסיית עזה היא טיפוס המהגר האידיאלי שהן רוצות לקבל.
מצרים הגיבה במהירות לאחר 7 באוקטובר כדי למנוע אפשרות של בריחה המונית של תושבי עזה לשטחה. צרפת, ששידרה איתותי סגולה כשבית המשפט שלה קבע שפלסטינים זכאים לפליטות בצרפת, סייעה ל־500 איש להגר מעזה מאז 7 באוקטובר - לא דווח כמה מהם היו אזרחים צרפתים מלכתחילה. היא הקפיאה לאחרונה את התוכנית כאשר התברר כי אחת הפליטות התבטאה באנטישמיות בוטה, הפתעה שצרפת לא הייתה יכולה לצפות מראש כנראה, אף שתושבי יהודה, שומרון ועזה הם אחת האוכלוסיות האנטישמיות ביותר בעולם. סביר שהחשש מניצולה הגובר של פסיקת בית המשפט השפיע יותר מאשר התגלות שנאת ישראל של הפליטה האנטישמית.
איתנו לשנים רבות
במילים אחרות, בהיעדר הפתעות גדולות תושבי עזה יישארו במקומם לאחר המלחמה וימשיכו להיות בעיה של ישראל. אם חלילה תסתיים המלחמה כשחמאס בשלטון, התוצאה תהיה גרועה עוד יותר. חיבור העזתים ליהודה ושומרון לא ישפר את מצבה של ישראל בשום צורה, אלא להפך.
פתרונות כגון אלו שדמביסה מויו הציעה לאפריקה – סחר חופשי, השקעה בתשתיות ואפילו רודן נאור שיעלה את ארצו על נתיב של פיתוח – לא יועילו כל זמן שחמאס בשלטון, ורק יבטיחו ארגון טרור עשיר ומסוכן עם שטח משלו. תוספת סיוע בינלאומי רק תחזיר את השעון לאחור בעזה, על כל מחלותיה, בתוספת חמאס.
דונלד טראמפ | צילום: אי.פי.איי
הכרעת חמאס צריכה להיות צעד ראשון בדרך לשיקום עזה, אבל גם לאחר הכרעתו אין לצפות לסינגפור של המזרח התיכון. סגירת אונר"א וצמצום הדרגתי של הסיוע הם צעד חיוני למניעת שכפול המצב, ונגד חזרתה של סומליה העזתית בשליטת חמאס ובסיוע אונר"א וארגוני זכויות אדם. לאחר שחמאס יסולק, ישראל תוכל ותצטרך להנמיך את תלותה של הכלכלה העזתית בישראל. ממשל צבאי עלול להיות, על אף כל חסרונותיו, הדרך המעשית היחידה לשנות את פניה של עזה.
באשר להגירה, ישראל תצטרך לצמצם את הבירוקרטיה ולאפשר למי שרוצה לצאת לעשות זאת, בלי עיכובים ובלי ניירת מיוחדת, לאחר שייבדק ביטחונית. ההגבלות הביטחוניות צריכות להיות על התושבים החוזרים, למנוע רכבת של פעילי טרור ובלדריו. גם אם לא תהיה הגירה מאורגנת, בעיית עזה תצטמצם ככל שיותר עזתים יבחרו לצאת ויצאו מעצמם. אם הם רוצים לצאת ויש להם לאן, יבורכו.
למרבה הצער, עזה – ישות עוינת ומסוכנת – כנראה תלווה את ישראל לשנים רבות. אולי ישראל אינה יכולה למנוע זאת, אבל בידיה להשפיע על המגמה.
ד"ר יגיל הנקין הוא חוקר עמית במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים (JISS), ומרצה במרכז האקדמי שלם