כל הטעויות הגדולות מתחילות מקונספציה שגויה. אמרו לנו שחמאס מורתע בעקבות מבצע שומר החומות ושכגוף שלטוני שאחראי גם לחיי היומיום של 2 מיליון תושבים בעזה הוא מעוניין בעיקר בכסף וברישיונות עבודה. אם אלו יסופקו לו הוא לא יעז, וגם לא תהיה לו מוטיבציה, להסב פגיעה אנושה מדי לישראל.
הקונספציה הזאת התפוצצה לעינינו בבוקר 7 באוקטובר. כאומה שבעה שהיא חלק מהמערב הקפיטליסטי, לא הבאנו בחשבון שיש בעולם אנשים ששום הון בעולם לא ימנע מהם לממש חזונות משיחיים מטורפים. התוצאה הייתה הטבח הנורא ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה: 1,200 בני אדם שנשחטו, נאנסו, נערפו, באופנים המזעזעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
כמו שקורה פעמים רבות מדי, קונספציה שגויה אחת הובילה לקונספציה שגויה הפוכה. הזעם והתסכול על טבח 7 באוקטובר הולידו רצון להשמיד את חמאס כמו את עמלק – עד אחרון הטרוריסטים. המהדרין הוסיפו: עד אחרון העזתים. זה נשמע כמו נקמה תנ"כית, כראוי לטבח בממדים היסטוריים. אבל הימים אינם ימי התנ"ך, ולא במקרה גם לציוויי התורה הצמידו חז"ל פרשנויות שנועדו לרכך את הפסיקה ולהתאים אותה למציאות המשתנה.
הכי מעניין
הנה מודל היסטורי קרוב ורלוונטי יותר מעמלק: ב־7 בדצמבר 1941 הפתיעה יפן את ארה"ב בהתקפה נוראה על בסיס פרל הרבור. יותר מ־3,000 לוחמים אמריקנים נהרגו. ארה"ב הצטרפה בעקבות זאת למלחמת העולם השנייה. מתוך החשד העמוק בכל יפני, היא הכניסה למעצר רבבות אזרחים ממוצא יפני. היום יש אמריקנים רבים, כנראה רובם, שמתביישים עמוקות בהחלטה הזו.
פלסטינים שחדרו לישראל מצטלמים עם טנק של צה"ל, 7 באוקטובר 2023. | צילום: AFP
דווקא בשלבים הראשונים של המלחמה, כשהזעם עוד היה טרי, גילינו איפוק. אולי בגלל ריבוי החזיתות, אולי בשל הגבלות הנשיא ג'ו ביידן, ובעיקר כי כנראה המשכנו להאמין שחמאס יגלה רציונליות מסוימת וירים דגל לבן כשיגלה את עוצמת ההרס. השתדלנו לשמור על חיי "לא מעורבים", ולהתמקד בהשמדת אנשי חמאס והתשתיות שלו, כך שהפגיעה באזרחים יכלה להתפרש כפגיעה מידתית סבירה - במיוחד לנוכח הקפדתו של חמאס ללחום מתוך אוכלוסייה אזרחית.
ככל שעברו החודשים וחמאס לא נכנע, התסכול והזעם גברו ושינו צורה. לא היו אלה תסכול וזעם על עצם הטבח, אלא תסכול וזעם נוכח חוסר היכולת להכניע את חמאס, ובמיוחד אחרי שהִכֵּינו מכה ניצחת בכל החזיתות האחרות, העוצמתיות והמסוכנות יותר.
התסכול והזעם הם יועצים רעים. הם גרמו לנו להתחפר בסיסמאות המקוריות, הבלתי אפשריות מלכתחילה, של "ניצחון מוחלט", גם כשהיה פחות ברור מה טיבו ואם המחיר הנדרש להשגתו – בחיי אדם, בחוסן חברתי וכלכלי, ובמעמד מדיני – אינו גבוה מהתועלת. המשכנו לחפש את אחרון החמאסניקים ואת המנהרות, בלי להתחשב עוד בממדי הפגיעה באזרחים שאינם מעורבים, ולהוסיף לכך גם מדיניות "אדמה חרוכה" של הרס מלא כמעט בשטחים שכבשנו.
הגיע הזמן לעצור ולחשב מסלול מחדש. חיי האזרחים העזתים שאינם מעורבים בלחימה נגדנו חייבים להיות חשובים גם לנו. השאלה כיצד לא ייפגעו בקרבות, כיצד לא יסבלו חרפת רעב, אמורה לעניין גם אותנו כדי שלא נצא מהמלחמה מנצחים בשדה הצבאי ומובסים בשדה האנושי.
גם המלחמה צריכה להיבחן מחדש בשיקולי עלות־תועלת. נניח שנכבוש את עזה כולה בבליץ מהיר, מה אז? האומנם נבלה את העשור הבא של חיינו במרדף אחר אחרוני החמאסניקים ובפיצוץ המנהרות האחרונות? דומה שנכון יותר להחיל גם על עזה את המודל שהפעלנו מול חיזבאללה ואיראן, למרות הזעם על 7 באוקטובר והחששות מהעתיד: פגיעה קשה ביכולות בהתקפה צבאית, ואז פגיעה נחושה בכל ניסיון התעצמות.
במקרה של עזה, רצוי גם לפעול להחלפת שלטון חמאס בשלטון נוח יותר, שארה"ב, מצרים והמפרציות תומכות בו – אפילו אם זאת הרשות הפלסטינית שאינה אהודה עלינו.
בחיפוש אחר הניצחון המוחלט אנחנו עלולים להגיע למצבים גרועים בהרבה מהפתרון הסביר והניצחון החלקי. כדאי לחזור למדיניות שקולה ומאוזנת, לפני שהקונספציה שאימצנו ב־8 באוקטובר תפגע בנו לא פחות מזו של 6 באוקטובר.