הלחימה בא־סווידא ובאזורים הדרוזיים בסוריה באחרונה העלתה לכותרות את חובתה של ישראל למנוע טבח בדרוזים במדינה השכנה, וזאת לנוכח מראות נוראים משם. הרי באופן צפוי למדי, "השכנת סדר" של המשטר הסורי הפכה לפוגרום מלווה במעשי זוועה. ישראל גם צריכה למנוע מג'יהאדיסטים חמושים ואכזריים להתקרב לגבולה. אולם פרשת א־סווידא מציגה גם כמה בעיות אסטרטגיות כבדות משקל, שמקשות על גיבוש תוכנית ישראלית מסודרת, אך יכולות לספק כיוון לגיבוש אסטרטגיה כזו בעתיד.

הבעיה הראשונה היא בעיית הצ'ק הפתוח. זאת אחת הסיבות לכך שגרמניה נקלעה למלחמת העולם הראשונה: היא הייתה בעלת בריתה של אוסטריה־הונגריה, החלשה הרבה יותר. לאחר שהלאומן הסרבי גברילו פרינציפ רצח את הארכידוכס האוסטרו־הונגרי פרנץ פרדיננד ואת אשתו סופיה בזמן ביקור בסרייבו ביוני 1914, אוסטריה־הונגריה ביקשה לנצל את ההזדמנות כדי לנקום בסרביה ולהשיג יעדים נוספים. לצורך כך היא רצתה לדעת מה תהיה עמדת גרמניה. הקיסר הגרמני וילהלם השני, בתמיכת חלק גדול מהמטה הכללי שלו, החליט לתת לאוסטריה־הונגריה תמיכה בלתי מותנית – צ'ק פתוח. בכך הכפיפה גרמניה את מדיניות החוץ שלה לכל החלטה אוסטרו־הונגרית.

אוסטריה־הונגריה הייתה יכולה להמר על מלחמה נגד סרביה, ביודעה שגרמניה תגבה אותה ותתמוך בה. ואכן, היא העלתה הילוך בפעולותיה נגד סרביה, ושאר מעצמות אירופה – שהיו קשורות בבריתות משל עצמן – התערבו. כך פרצה מלחמת העולם הראשונה.

בעיית הצ'ק הפתוח מדגימה חיסרון של בריתות: כשיש בהן מחויבות אוטומטית, מי שיכול להפעיל את המחויבות הזאת קובע מה יעשה שותפו. במילים אחרות, אם ישראל מחויבת לסייע לדרוזים בא־סווידא כי הם קרוביהם של הדרוזים בארץ, אזי בני העדה בסוריה – שיש להם אינטרסים, פילוגים וכוונות משלהם, אינם אזרחי ישראל ולא מחויבים לה – יכולים לקבוע לישראל כיצד תנהג, וגם לנצל זאת. כך למשל, דרוזים בא־סווידא הוציאו להורג חיילי משטר א־שרע ואפשר שגם אזרחים לא דרוזים, תלו גופות משערים וכיוצא בזאת. אין ספק שמה שחוללו אינו דומה בקנה המידה לזוועות רחבות ההיקף שנעשו כלפיהם, ובהן רציחות, השפלות, חטיפות ומעשי אונס. אולם כנראה גם הדרוזים לא טמנו ידם בצלחת נגד יריביהם, ואלה לא חסרים בסוריה.

העובדה שחלק מהתושבים הבדואים באזור א־סווידא החלו לברוח אחרי שתקיפות ישראליות בלמו, לפחות זמנית, את המשטר הסורי, משקפת זאת: פעולה ישראלית יכולה לשנות את מאזן הכוחות ולהוביל להשפעות לא צפויות. אם ישראל מחויבת ללא תנאי לעזור לדרוזים בא־סווידא, היא גם מספקת להם תמריץ לפעול בתוקפנות כי יש להם תעודת ביטוח. הם גם יוכלו לשבש ניסיונות ישראליים לגבש מדיניות כלפי סוריה אם היא לא תמצא חן בעיניהם.

גם באפגניסטן למדו האמריקנים שלא תמיד אפשר לסמוך על בעלי בריתם כשסיפקו מידע על הטאליבן. לא פעם השתמש מנהיג מקומי באמריקנים כדי להיפטר ממתחרה: הוא דיווח שיריבו הוא איש טאליבן, והאמריקנים הפציצו והרגו אותו. לא זו בלבד שהאמריקנים לא השיגו את מטרותיהם, הם גם הסתבכו בפוליטיקה שלא הבינו, ויצרו לעצמם מתנגדים נוספים.

שנית, ישראל גם מועדת ליפול למלכודת שנפלה בה בלבנון בשנות השבעים: פח "החבר'ה הטובים". הנוצרים הלבנונים היו אז "הטובים" (מנחם בגין דיבר על "ברית דמים" בינם ובין ישראל), וישראל האמינה שהם בסכנת השמדה. אולם הנוצרים לא היססו לטבוח באויביהם (ולחסל חשבונות בינם לבין עצמם) עוד בטרם התערבה ישראל במלחמה. דוגמה בולטת היא טבח מחנה הפליטים תל־אלזעתר ב־1976, שנרצחו בו כ־1,500 איש לפי ההערכות.

כמו כן, הנוצרים היו נתונים בסכנה במלחמת האזרחים ממש כמו שאר תושבי לבנון, ולא איימה עליהם סכנת השמדה מיוחדת כקבוצה. אנשי מוסד וחלק מהבכירים בישראל קיימו עם הנוצרים, כהגדרת ועדת כהן, "יחסים סובייקטיביים ולא רק אובייקטיביים", והמדינה ככל הנראה לא הבינה כראוי את הדינמיקה הקטלנית בלבנון. כך היא בנתה לעצמה תמונת עולם שגויה לגבי האסטרטגיה הנדרשת. כמובן, האיום מצד אש"ף התקיים באמת, בלי קשר לשאר מרכיבי מלחמת האזרחים.

שלישית, ישראל היא אולי מעצמה, אך היא איננה אימפריה. אימפריות נוטות להרחיב את טווחי השפעתן, ולא פחות חשוב מכך - הן חוזרות למקום שסולקו ממנו. למעט האימפריה האמריקנית, הנוטה להתפשט דרך מרצ'נדייז, קיום אימפריות הוא עסק יקר, וישראל אינה מעוניינת להשקיע בו.

בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא הנחילו היהודים לרומא תבוסות משפילות, אולם הרומאים הביאו עוד כוחות להחלפת אלה שנפגעו והביסו את היהודים. הבריטים בדרום־אפריקה הובסו בידי לוחמי הזולו בקרב איסאנדלוואנה ב־1879, אך בתוך שנה חזרו עם כוחות גדולים יותר וממלכת הזולו הפסיקה להתקיים. ישראל אינה מעונינת וכנראה אינה יכולה לנהוג כך, מה שיגביל את יכולתה להתערב בכל מקום ובכל זמן. מדינה המתלוננת על שחיקת המילואים כתוצאה מהמלחמה בעזה תתקשה למצוא כוחות מילואים להתערב בעוד ועוד מקומות.

בהקשר הדרוזי המצב מסובך עוד יותר בשל מגבלות גיאוגרפיות. גם אם צה"ל ירצה והחברה הישראלית תסכים להחזיק פרוזדור קרקעי אל הדרוזים, הוא יעבור בהכרח בנפת דרעא - אזור שיש בו יותר ממיליון תושבים, רובם מוסלמים סונים, שישראל אינה מעוניינת לשלוט בו. לירדן יש גבול משותף עם הדרוזים של סווידא, לישראל אין. האתגר של החזקת ציר פתוח באורך של כשבעים קילומטרים בין ישראל להר הדרוזים הוא בלתי מבוטל. כל אימפריה מסתכנת במתיחת־יתר. ישראל מסתכנת בכך גם בלי להיות אימפריה.

שלושה עקרונות

אין פירוש הדבר שישראל אינה צריכה להתערב. כפי שנאמר, ראוי לה גם מסיבות מוסריות וגם מסיבות אסטרטגיות לא להפקיר את הדרוזים בסוריה בידי כנופיות ג'יהאדיסטיות או יריבים אתניים. אך להתערבות הישראלית ולציפיות ממנה יש מגבלות. בראש ובראשונה, התערבות ישראלית נתונה כרגע תחת לחץ אמריקני ואירופי, שכן מדינות המערב מעוניינות לכל הפחות במראית עין של שלטון יציב בסוריה, שיסייע בין השאר להיפטר מחלק מהפליטים הסורים באירופה. א־שרע הוא עדיין התקווה הטובה ביותר בעיני המערב, ואירופה תעשה כמיטב יכולתה כדי לא להטיל עליו את האחריות למעשי הזוועות בא־סווידא.

מבחינת ישראל, השאלה אם המנהיג הסורי עדיין ג'יהאדיסט אינה החשובה ביותר. בכל מקרה אין לצפות ממנו שיתקומם נגד הג'יהאדיסטים, בין שהיה מרוצה ממעשיהם ובין שלא. אם כוחות המשטר ואסלאמיסטים אחרים פעלו נגד הדרוזים בברכת ג'ולאני, הוא נושא באחריות; אך גם אם נניח שפעלו נגד רצונו, אין סיבה לחשוב שיצא נגדם במפורש, ובכך יודה בחולשת שלטונו. מנגד, לישראל יש אינטרס שסוריה תמשיך להיות נקייה יחסית מנוכחות האיראנים וגרורותיהם, ולא תהפוך לבסיס של מדינה זרה אחרת. גם חופש הפעולה בשמי סוריה, שסייע לישראל במבצע עם כלביא, אינו מובן מאליו, ושמירת היציבות בסוריה תשמר גם אותו.

אסטרטגיה ישראלית ביחס לסוריה צריכה לאזן בין כל השיקולים – משימה לא פשוטה, אך אפשרית. עיקרון ראשון באסטרטגיה הזאת צריך להיות מחויבות עמומה. מחויבות מפורטת מדי מאפשרת לכל אחד מהשחקנים בזירה לדעת כיצד תגיב ישראל לכל תרחיש, ולהחליט מראש אם הוא מוכן לשלם את המחיר.

בנוסף, אם ישראל תספק התחייבות מפורטת מדי ותיאלץ לא לעמוד בה, ייגרם לה נזק. מחויבות עמומה פירושה שישראל תתחייב למנוע טבח בדרוזים או בכורדים בסוריה, אך לא תבטיח לשמור על גבולותיה של מובלעת דרוזית ולא תספק סיוע ותמיכה במהלכים התקפיים מצד הדרוזים אם אינם משרתים את האינטרס הישראלי ואם לא תואמו עימה. כך כל אחד מהמעורבים יסתכן אם יחליט לנקוט צעדים שאינם מתאימים לישראל. עדיין, ישראל תבטיח – בכל הכוח שיידרש – מניעת זוועות, ומי שיפרע בדרוזים ייאלץ לקחת בחשבון תגובה ישראלית כואבת ומיידית. לצורך כך תידרש גם פקודה "נצורה" לסיוע למיעוטים במקרה הצורך, כדי לחסוך את זמן התכנון.

העיקרון השני: הסתמכות עצמית. אחת המחלות של תמיכה מערבית מאז מלחמת העולם השנייה הייתה נטייתה ליצור כוחות חמושים שאינם מסוגלים או מעוניינים לתפקד ברגע שהמערב מושך את תמיכתו. וייטנאם, אפגניסטן, צד"ל ואפילו צבא עיראק ב־2014 הם דוגמה לכך. בדוגמה נגדית, הכורדים בעיראק, שהתרגלו לפעול בעצמם וללא תמיכה מן המערב, תפקדו היטב מול דאעש.

אסור שמודל הסיוע לדרוזים ייבנה על מודל צד"ל - כלומר, צבא שישראל אימנה ומימנה, וגם שלטה בו במידה רבה. עדיף שיתבסס על הסיוע הישראלי לכורדים בעיראק בשנות השישים – אספקת ציוד, הכשרות ואפילו סיוע ישראלי בפיקוד על יחידות דרוזיות, אם יש צורך, אך ללא הפיכת הדרוזים למיליציה בבעלות ישראלית. הפיתוי לשלוט בכוחות המסתייעים גדול, אולם נוטה להוביל לאסון. ישראל תצטרך לאזן בין סיוע לוגיסטי מוטס והפצצות מהאוויר, ובין הצורך לאפשר לדרוזים ולכורדים בסוריה לפעול בעצמם, מבלי להיות תלויים בישראל עד לרמה שיאבדו את יכולת ההגנה העצמית.

לבסוף, כפי שישראל כבר החלה לעשות, העיקרון השלישי צריך להיות אכיפה. המטרה ברורה: למנוע מסוריה להפוך לאיום על ישראל. מהסיבות לעיל, נידרש להתמודד עם לחץ בינלאומי. לא תמיד אפשר, ולפעמים גם לא רצוי, לפעול בסוריה ללא הגבלה, אולם ישראל תמנע איומים משטח המדינה השכנה. אם סוריה עצמה תבלום איומים כאלה, תבורך; אך ישראל לא תרשה לאיומים להתפתח תחת הריבונות הסורית. אם הסורים לא יוכלו או לא ירצו למנוע את האיומים, ישראל תעשה זאת בעצמה – ותבהיר כי זו מדיניותה. אם מדינות העולם רוצות בריבונות סורית, היא חייבת לבוא עם אחריות.

אסטרטגיה המבוססת על מחויבות עמומה, הסתמכות עצמית ואכיפה אינה פתרון קסם כשלעצמה. היא לא בהכרח תחליף צעדים מדיניים או תמנע לחץ מבחוץ. אולם היא יכולה להיות חלק מאסטרטגיה ישראלית שתוכל למנוע טבח ולצמצם זוועות כפי שנראו בא־סווידא. מצד שני – היא לא תסבך את ישראל בברית מוצהרת אך בלתי חתומה, שלא היא קובעת את כלליה.