כשנכנסנו השבוע בהאמר פתוח ולא ממוגן מאנדרטת "חץ שחור" ליד מפלסים לכיוון שכונת דרג' תופאח בעזה, התחושה הייתה חיובית מאוד. הנחנו שצה"ל מחזיק במרחב כולו, ללא כל התנגדות. אבל קילומטר פנימה ביקשו מאיתנו לעבור לטנקים, ואז הבנו שהמצב לא טוב כפי שחשבנו.
"חמאס למד את שיטות הפעולה שלנו בשנה האחרונה, וגם מלכד את השטח", מסביר סא"ל א', מפקד גדוד 46 בחטיבת השריון 401. "אירעו לאחרונה כמה תקריות שבהן כלי רכב לא ממוגנים עלו על מטענים או נקלעו למארבים בצירים שנוקו מזמן, ולכן היינו חייבים להפסיק לנוע בהאמרים כמו בעבר".
זאת הפעם השלישית מאז תחילת המלחמה שצה"ל פועל במרחב הזה, הקרוי על שם מטעי התפוחים שעמדו בו ערב המלחמה. עד כה היה חשש להימצאותם של חטופים בגזרה, ולכן הלחימה נעשתה בזהירות רבה. "אם נשלחתי למקום הזה, אני יודע שנעשו כל הפעולות המכינות שיוודאו שלא אפגע בחטופים", מציין סא"ל א', והבהיר כי האזרחים העזתים התפנו מהאזור, ולכן עד כה לא פגשו חייליו איש.
הכי מעניין
השמדת תשתיות הטרור נעשית בעיקר בלילה. זה גם הזמן הבטוח ביותר לעבוד על הטנקים. בשעות היום הבאגרים עובדים במרץ, והכוחות מחפים עליהם ומונעים פגיעה של חמאס במפעילי הכלים ההנדסיים. קולות ירי המקלעים ופגזי הטנקים הם חלק מהפעילות. "לא מעט כוחות מגינים על הכלים האלה, כדי שלא תהיה פה הזדמנות למישהו להרים ראש", מוסיף סא"ל א'.
בימים אלה אחד העיסוקים העיקריים שלו, כמו של שאר המפקדים בגדוד, הוא שמירה על המתח המבצעי. הגדוד לא יצא מעזה מאז תחילת המלחמה מלבד הפוגות קצרות, ולכן השחיקה המבצעית עומדת לנגד עיני הקצינים. "אנחנו פוגשים את זה הרבה", מספר א'. "הלוחמים נכנסים לבתים ושואלים אם אפשר להוריד את הציוד, וחיילים עולים לגגות כדי למצוא קליטה בטלפון ולדבר עם הבית. במלחמה ארוכה כזו חייבים להחזיק את הכוחות 'קצר', כי אחרת יתפתחו פה נורמות בעייתיות. זה מדרון חלקלק.
"לשמחתי בגדוד שלי יש נורמות חזקות, ירשתי את זה מקודמי בתפקיד. יש פה רוח טובה מאוד של הלוחמים ורצון לעבוד. הלוחמים משדרים נכונות 'להשלים את המשימה', ולכן אנחנו ראשונים בשטח, וכל הזמן עובדים בעומק. לוחם שעובד ככה, לא יושב כל היום ועסוק רק בהגנה, מקבל הרבה רוח ומשמעות לעשייה. הפשיטות על תשתיות טרור, מארבים בלילות, חיסול של מחבלים שרוצים להניח מטענים – כל ההצלחות האלה מגבירות את יכולתם של החיילים להתמודד עם השחיקה".
סא"ל א', מפקד גדוד 46 בדרג' תופאח | צילום: ישי אלמקייס
יום הורים נערך לא מזמן באחת הפלוגות, במטרה לענות על השאלות ולהגביר את האמון של המשפחה במפקדים. "החלטנו להביא קצין בריאות נפש ולשוחח איתם, כי כשהבן שלהם חוזר הביתה הוא לא מדבר הרבה ולא משתף את הוריו – וזה מתסכל אותם", אומר א'. "ההורים שאלו איך הנפש מצליחה להתמודד עם אירועים כל העת. ענינו להם שבממוצע כל לוחם כאן משתתף בשני מבצעים בכל יום, ואחת לכמה זמן הוא גם חווה אירוע קשה. אבל בשאר הזמן החיילים שלנו קוצרים הצלחה אחרי הצלחה, נשלחים למשימות ועומדים בהן. אנחנו דואגים להדגיש זאת בפניהם גם בתדריכים ובקשר.
"הלוחמים בחרו להיות כאן ורוצים להיות איתנו. הכשירו אותם למלחמה. להשמיד 15 תשתיות של האויב בלילה אחד, משהו שלא כל יחידה בצבא עושה – זו הצלחה ענקית. זה מקפיץ את היעילות, מגביר את האמון במפקדים וביעדי המשימה, ועוזר נגד השחיקה לאחר אירועים קשים. יש הרבה נקודות אור שאנחנו צריכים לחשוף בפני הציבור בחוץ, וזה הסיפור של לוחמים שברורה להם המשימה שאליה נשלחו".
לדברי א', הקצינים ביחידה גם מקפידים על רענונים מסוג מיוחד. הוא לא מתכוון ליציאה הביתה, "אלא לחזרה לנורמות של יחידה צבאית – מסדרים, משפטים על ציוד שאבד ועוד. אלה דברים שהלוחם מייצר זילות כלפיהם אם אנחנו לא מיישרים קו. אנחנו גם מקפידים על 'ימי חינוך', וכל פלוגה הולכת למוזיאון הפלמ"ח, הצריף של דוד בן־גוריון, האתר של פסטיבל הנובה, בארי וניר־עוז. זה מחזק הרבה דברים אצלם.
"אנחנו עסוקים כל היום בדברים חומריים שקשורים ללחימה, פעולות מונוטוניות וחזרתיות, והיציאה למקומות האלה מזכירה ללוחמים את הסיבה להימצאותם כאן. אנחנו עורכים מפגשי עיבוד בכל יציאה מעזה, וגם אחרי אירועים קשים".
לא רק הנפש של הלוחמים דורשת תחזוקה שוטפת, אלא גם הכלים המבצעיים. זה נכון במיוחד לאחר מלחמה ארוכה, משימות מאתגרות במיוחד והחול העזתי. "יש ימי חזרה לכשירות, ואנחנו מכניסים בהם חימוש ומטפלים בתקלות", מציין א'. הוא מצביע על חופת הברזל שהותקנה על הטנק שלו נגד פגיעת רחפנים – ונפלה: "הטנקים שבורים בהרבה מקומות, והמציאות מאתגרת. חסרים חלפים, אבל הכלים עובדים. אנשים 'קורעים את עצמם' כדי שהסיפור כאן יעבוד. ואכן, אם יש כוכב גדול במלחמה הזאת זה חיל הטכנולוגיה והאחזקה, שעושה מעל ומעבר כדי לאפשר לנו את הרציפות בלחימה".
"נחזור שוב ושוב"
השיחה בינינו מתקיימת על רקע המגעים לעסקה על השבת החטופים והפסקת אש, שבמסגרתה ייאלצו כוחות צה"ל לסגת מאזורי הלחימה. סא"ל א' מבהיר בפנינו כי "הפסקת האש לא נמצאת בשיח שלנו. ברור שאנחנו לא רוצים להילחם באותם מקומות כשנחזור לכאן בפעם הבאה, אבל אנחנו מוכנים לעשות זאת – כי המשימה עדיין לא הושלמה".
מה דוח המצב שתעביר אם תתבקש לסגת מכאן?
"לגבי המשימה של יצירת מרחב אבטחה מול יישובי העוטף הגענו ליעד של 90 אחוזים לפחות", הוא טוען, ומסביר שאזור דרג' תופאח מוגדר "סמוך גדר", ומרוחק כשני קילומטרים מהגבול, אבל כל המרחב עד אליו הושמד גם הוא לחלוטין. "אנחנו עובדים כדי להרחיב את אזור האבטחה סביב הגדר, וקצב העבודה פה גבוה למדי, כדי שלא יהיה איום ישיר על היישובים. אנחנו רוצים שתושבי נחל־עוז יחזרו הביתה ויראו מוצבים צה"ליים, ולא מבנה גבוה שאפשר לירות ממנו לעברם.
"לגבי המשימה של השמדת גדוד חמאס שהוצב כאן - יש עוד עבודה רבה. אבל הרוח של האנשים שלנו, הלוחמים, ברורה: רק תקראו לנו לחזור לכאן. אנחנו עובדים כדי לייצר תנאים להשבת החטופים, משימה ערכית, ואם נתבקש נחזור שוב ושוב".
מה עושה לחיילים המחשבה שתצטרכו לחזור ולהילחם כאן שוב?
"חשוב להדגיש שיש חיילים שהתגייסו והגיעו ישירות לכאן, הם לא מכירים שירות אחר. יש משמעות לדברים האלה, אני לא מתעלם מהקשיים או מסתיר אותם, אבל גדוד 46 יחזור למשימות שיידרש אליהן. אם תהיה עסקה נלך קילומטר אחורה להגנה במרחב האבטחה. בכל מקרה נשמח לראות את הג'יפים של האו"ם מביאים איתם עוד חטופים הביתה, אנחנו נלחמים בשביל זה תקופה ארוכה. הסיפור שלנו כאן הוא חלק בלתי נפרד מזה".
סא"ל א' נכנס לשירות קבע כקצין שריון בעשור שעבר. משפחתו – אשתו ושלושת ילדיו – חוו לא מעט אתגרים בשל היעדרו מהבית. אך המלחמה הזאת לא דומה לשום דבר שראו קודם לכן, וכמו משפחות אחרות בקבע גם משפחתו משלמת מחיר גבוה. "זה קשה, אבל אשתי מביאה עוצמות לבית שלנו. היא עובדת בחברת הייטק, יש לה קריירה, ובמקביל היא מגדלת שלושה ילדים בזמן שהיא בהיריון. אני 'אורח' בבית", הוא מתבדח, "כשאני מתקשר הביתה פעם ביומיים שואלים אותי אם אבוא לישון, כדי לדעת אם הכרית במיטה שלי פנויה ואפשר לישון עליה. אשתי דוחפת אותי מאוד, נותנת לי את הביטחון כדי שאוכל להתרכז בעשייה.
"נכון, אף אחד לא הכין את המשפחה שלי למציאות כזו, כשאב המשפחה ובן הזוג לא נמצאים, כשיש חרדה וחשש לחיי מדי יום. זה אתגר לכל בית, אבל אנחנו גם מדברים על זה בגלוי. אנחנו עורכים שיחות עיבוד משפחתיות על סיגריה וכוס יין במרפסת, כדי לספר מה היה ומה חווינו".
הגדוד של א' סופר כבר שמונה הרוגים מאז חידוש הלחימה, וכמה חיילים נוספים נפלו בשורותיו ברצועה מאז תחילת המלחמה. "לפני שנכנסתי לתפקיד התאמצתי ללכת לכל משפחות הנופלים ולהציג את עצמי", מספר סא"ל א'. "לא הספקתי להגיע לכולן, אבל בתקופה האחרונה השלמתי את הביקור אצל האחרות במהלך יציאות הביתה. זה לא פשוט, אבל זה גם נותן לי הרבה כוחות. הן משפחות מדהימות, והביקור אצלן חיזק אותי".