מחנות המרכז, נוציראת ודיר אלבלח, נותרו שני האזורים העירוניים היחידים ברצועת עזה שבהם חמאס מתנהל כמעט באין מפריע מתחילת המלחמה, בשל, כך לפי הפרסומים, ריכוז גבוה של חטופים. לעובדה שצה"ל טרם נכנס לאזורים הללו יש משמעות כבדה – לא ניתן להביס ארגון גרילה כל עוד מאפשרים לו אזור התארגנות לא מופרע. הבוקר (ראשון) פרסם דובר צה"ל הודעת פינוי חריגה, הקוראת לראשונה לפינוי חלקה הדרומי של דיר אלבלח לפני תמרון, במה שנראה כפריצת ציר רוחב נוסף לים, אם כי עדיין לא כניסה מלאה למחנות.

בתגובה פרסם מטה משפחות החטופים את ההודעה הבאה, בה נכתב בין השאר כי "משפחות החטופים חרדות ואחוזות טלטלה מהפרסומים כי בכוונת צה״ל לפעול באזורים במרכז עזה, שבהם טרם פעל. האם מישהו יכול להתחייב בפנינו שהחלטה זו לא תעלה במחיר אובדן יקירינו?… אנו מצפים מראש הממשלה, שר הביטחון ובכירי צה״ל להסביר באופן דחוף לאזרחי ישראל ולמשפחות מה תכנית הלחימה וכיצד בדיוק היא שומרת על החטופים והחטופה שעודם בעזה".

האם מישהו יכול להתחייב בפני משפחות החטופים שהחלטה זו לא תפגע ביקיריהם? שההחלטה להיכנס למחנות המרכז לא תעלה בחיי חטופים? למרבה הצער, התשובה לכך שלילית, בדיוק כמו שלא ניתן להבטיח שהכניסה למחנות המרכז לא תעלה בחיי חיילים, או שאי הכניסה והמשך הדשדוש בלי ניסיון להכריע צבאית את חמאס לא יעלו בחיי חיילים, ככל הנראה רבים יותר. למלחמה יש מחירים. אי אפשר להבטיח בה את ביטחונו האישי של אף אחד. הדאגה העצומה שלנו לגורל החטופים, אותם למדנו להכיר ואנו חרדים ומתפללים לגורלם, לא משנה את האמת הכואבת והנצחית הזאת.

מלחמה היא אירוע קולקטיבי, שבו ביטחונם של היחידים מועמד בסיכון למען מטרה גדולה יותר. כולנו היינו שמחים לוותר על הצורך בניהול מלחמות בדיוק בגלל הסיכון הזה, אבל לא שואלים אותנו, ומי שמפחד לנהל מלחמות הכרחיות בגלל אותו המחיר, ישלם אותו בריבית דריבית בעתיד. בשלב הזה היינו אמורים כבר להבין את העובדה הזו.

המחשבה כאילו ישנה קבוצה אחת שניתן להבטיח את בטחונה באופן הרמטי במהלך מלחמה, קבוצת החטופים, ושרק לגבי קבוצה זו אסור לנהל סיכונים, ולא משנים המחירים בחיי אדם שאי ניהול הסיכונים הזה גובה מקבוצות אחרות, מנותקת ממציאות המלחמה. המשך הניסיון להתנהל במלחמה באופן שלא יוצר שום סיכון לקבוצה הזאת, כשבאופן מהותי ולא תלוי בנו היא הקבוצה שבהגדרה נמצאת בסיכון הרב ביותר, הוא כבר פשוט מופרך.

צה"ל חייב להכנס למחנות המרכז, כמו לשאר השטחים שטרם פעל בהם. ללא כניסה כזאת, קיימות רק שתי אפשרויות – האחת, שהמלחמה לא תסתיים לעולם, ותמשיך לגבות מאיתנו, לנצח, את מחיריה האיומים של מלחמה איומה, והשניה – שהמלחמה תיפסק, באופן שיבטיח את חידוש המלחמה בעתיד, אז חמאס יהיה מאושש.

כמובן, שתוך כדי ניהול המלחמה, ותוך כדי הכניסה לכל שטחי הרצועה, מצופה מצה"ל לבצע את מה שניתן כדי לשמור על חיי החטופים. אך זוהי סוגיה שחייבת להישאר טקטית, לא אסטרטגית. הימנעות ככל הניתן מפגיעה צה"לית בחטופים, לא הימנעות מכניסה לשתי ערים בלב הרצועה, בהן חמאס משגשג באין מפריע. בין שתי מטרות המלחמה המרכזיות, שניהלנו עד כה במקביל ובהצלחה לא מבוטלת, נראה כי הגענו, אם נרצה ואם לא, לנקודת ההכרעה.

אנו מצויים במלחמה שלא אנו בחרנו, ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה. לא רצינו לשלוח את חיילינו חזרה לרחובות עזה. לפני עשרים שנה בדיוק, ישראל הבהירה שמבחינתה, אין לה רצון להיות בעזה יותר לעולם. אך עזה רדפה אותנו מעבר לגבולותיה, וכעת, הברירה היחידה העומדת בידנו היא לרדוף את הרודפים עד כלותם, ולהבטיח שעזה לא תאיים יותר על ישראל.

מי שמתקשה, מי שרוצה להפסיק את המלחמה ולצאת, בין אם בשל מיאוס (מובן) מעזה ובין אם בשל הרצון האנושי לסיים את הסבל האיום בו מצויים החטופים, יחזיר אותנו לעזה שוב. בשנת 2005 לא יכולנו לדמיין מה יחזיר אותנו למלחמה ברצועת הדמים. ב-2025 אנחנו צריכים לעשות הכל כדי שלא נצטער שוב על נטישת עזה, בעתיד שייתכן מאוד שיגיע במלוא זוועתו הרבה לפני 2045.