קו פרשת המים של הכוח הלוחם: צה"ל חייב את כולם תחת האלונקה

הרשתות החברתיות של לוחמי צה"ל מתמלאות בשבוע האחרון בתמונות משני אירועים עיקריים: שחרור מחזור נובמבר 2022 מסדיר ומעבר למילואים, וסיום ההכשרה ועלייתם לגדוד של מחזור נובמבר 2024. מעבר לחגיגיות, לחילופים המבורכים ולכוחות הרעננים שמצטרפים לכוחות הלוחמים ברצועת עזה, מדובר בנקודת זמן דרמטית במיוחד עבור צה"ל והחברה הישראלית כולה.

חילופי המשמרות מסמנות את קו פרשת המים בסדר הכוחות הסדירים. עם שחרור מחזור נובמבר 22' ומעברם למילואים (בקוד 77), ועליית מחזור נובמבר 24 לגדוד, הגענו למצב שבו עכשיו רוב הלוחמים הסדירים התגייסו אחרי 7 באוקטובר. לוחמי מחזור מרץ 2023, שנכנס עכשיו למחזור האחרון שלו, יהיו הלוחמים הוותיקים ביחידות שלהם. הם אלה שהוקפצו מהבא"חים בשמחת תורה וסיימו הכשרה מקוצרת בגלל המלחמה. הם הראשונים לעשות שירות סדיר שלם של מלחמה, ללא עצירות מהותיות ותקופות אימונים.

למה זה משמעותי? כי במשך שנה ותשעה חודשים הממשלה הייתה יכולה להביא את הציבור החרדי לבקו"ם ולהביא בשורה עם הגדלת הכוח הלוחם בצה"ל. אבל במקום זאת, הם מרחו, קימבנו והתעסקו בפוליטיקה, ושום דבר לא קרה. גם החרדים עצמם היו יכולים לראות את גודל השעה, להבין מה הוא "הצו האלוקי" לדבריהם - ולהתגייס. אף אחד מאלה לא קרה, ולכן, הנטל נותר בדיוק כפי שהיה במשך כל השנה הזאת. בעצם, הוא רק התגבר.

דמיינו מסע אלונקות בלילה חשוך במיוחד, שעם תחילתו נמצאים ברכב המלווה עשרות חיילים כשירים, שאף אחד מהם לא טורח להצטרף לחבריו הנושאים את הנטל. בשל כך, המסע הופך ל"אלונקות שחורות" – אין חילופים מתחת לאלונקה, ומי שמחזיק כעת, יחזיק אותה ברצף עד הסוף. כמי שיצא לו לעשות מסעות כאלה, ולא בגלל שירות ביחידה מובחרת כלשהי, אני יודע להעיד שבשלב מסוים החבר'ה יתחילו להסתכל לצדדים, יראו את החיילים שבחרו להישאר ברכב ולא לעזור, ומרוב תסכול יימאס להם והם יעיפו את האלונקה.

את זה בצה"ל ובממשלה לא מבינים. מבחינתם, גיוס חרדים משפיע על המילואים ולא על הסדיר, ולכן מדובר כרגע רק בעומס שצריך לחלק ולפזר בצורה סבירה עם סבבי מילואים. מדי פעם צריך לזרוק צ'ופרים לאורך הדרך עם מענקים, מיזמי בנייה והצהרות שאמורים להספיק. אבל זה לא נכון.

נכון שבקרב משרתי המילואים העומס מורגש בצורה הכי בולטת לציבור, כי מדובר באזרחים בוגרים ולא בצעירים בני 20. הם נוכחים במשק הישראלי ויודעים להשמיע את קולם בצורה יעילה. אבל דווקא בסדיר השחיקה דרמטית יותר. לוחמי החי"ר, השריון וההנדסה הקרבית, שכעת שני שלישים מהם התגייסו אחרי תחילת המלחמה, לא יוכלו להחזיק שירות סדיר שלם של לחימה רצופה באחת הגזרות, בלי עצירות לאימונים או שינוי משמעותי בעצימות. כל חבל מתוח מתישהו מאבד מהעוצמה שלו ומתחיל להתרופף ולהיפרם. עדות לכך אפשר לראות בכמות התאונות המבצעיות שקורות בלחימה, העייפות הגדולה של הלוחמים והסוגיות הנפשיות שהמפקדים נאלצים להתמודד איתן בתדירות גוברת והולכת.

תשאלו כל מי שהיה לוחם בגדודים, הוא יגיד לכם שאלמלא הידיעה שינוח במחזורים האחרונים של השירות שלו, לא בטוח שהוא היה נשאר לוחם. השיפור בשירות, שנראה באופק לכל אורך הדרך, היה התמריץ להמשיך ולהחזיק את רמת העצימות הגבוהה. זאת המציאות בגדודים שעושים את כל העבודה השחורה, ולכן התרחיש לפיו הלוחמים ימשיכו לשרת באינטנסיביות כזאת לאורך כל השירות ולשמור על היכולת, הוא הימור ענק על ביטחון מדינת ישראל.

חטיבת חשמונאים וגדוד נצח יהודה הם המסגרות הנכונות להקלה בעומס. יחידות גדולות ומצטיינות, שכבר עשו עבודה נהדרת ברצועת עזה, אבל כרגע זה לא מספיק. הביקור של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שם נועד להראות ש'הנה זה עובד בהידברות עם החרדים ולא צריך חוק גיוס'. אבל הוא התעלם מהקצב האיטי בגיוס לחשמונאים, שלא הצליחה להגיע ליעדים שלה בשני המחזורים הראשונים, ומהגודל של נצח יהודה, שבסופו של דבר, הוא גדוד בלבד, בלי שאיפות להתרחב מעבר לזה. כרגע זה לא מספיק וצריך להגדיל בצורה דרמטית את המספרים של הכוח הלוחם.

נכון, תמיד יהיו מי שימשיכו להגיע למילואים גם כשהעומס ילך ויגבר. בגדודים תמיד יהיו את החפ"שים המצטיינים שהתעקשו לא לצאת למ"כים וימשיכו לסחוב ולסחוב, מבחינתם גם לבד. אבל בשביל להרים אלונקה בגובה כתפיים, כמו שצריך באמת, ולעמוד במשימות, לא עוזר שיש רק מישהו אחד שמסכים לסחוב עד הסוף, צריך מינימום ארבעה אנשים, ובשלב מסוים גם הם יפסיקו להגיע ואז האלונקה תיפול.