גישת התהליך נכשלה: המספרים האמיתיים מאחורי גיוס החרדים

הדיון על גיוס חרדים מהדהד במרחב הציבורי בישראל כבר כמה עשורים, אך מאז 7 באוקטובר הוא קיבל דחיפות מחודשת. צה"ל זקוק לחיילים, והציבור הישראלי כורע תחת נטל המלחמה הממושכת וזועם על מי שאינם מוכנים לשאת בו. שוויון בנטל הפך מסיסמת בחירות למציאות יומיומית וכואבת. ואולם גם עכשיו, המערכת הפוליטית חלוקה בגישתה בין מי שדורשים גיוס משמעותי ומיידי במספרים גדולים, כולל מנגנון קשיח ואמין של סנקציות על המסרבים, ובין מי שטוענים שזה לא יעבוד בכפייה ושמדובר בתהליכים ארוכים.

בגישה הרכה יותר תומכים גם אישים הידועים בניציות ביטחונית וצבאית, בהם השר איתמר בן־גביר שמבהיר כי "החרדים הם אחים שלנו, צריך יותר אהבה וחיבוק ופחות כפייה"; השר עמיחי אליהו שטוען כי "מי שחושב שאפשר לגייס בכוח לוחמים ושהפתרון הוא להכות בסלע, טועה בגדול בגישה שלו"; ושר האוצר סמוטריץ' שביקר השבוע בחטיבת חשמונאים החרדית והודיע: "אנחנו נחושים לגיוס אלפים רבים של בני הציבור החרדי ומשוכנעים שזו הדרך לעשות את זה, בבניית אמון ובתהליך נחוש ויסודי".

אלא שגישת ה"תהליכים", הנהוגה עוד מימי חוק טל שנפסל בידי בג"ץ, וחוקים אחרים שהגדירו תקופות הכשרה והסתגלות –
לא באמת עובדת. הנתונים מדברים בעד עצמם: במשך יותר מעשור של ניסיונות לגייס חרדים בדרכים שונות, המספרים לא באמת השתנו. במשך שנים הבטיחו לנו שמתרחשים בציבור החרדי תהליכי עומק ושאם רק נתאזר בסבלנות הם או־טו־טו יבשילו. בפועל, כשמתבוננים על נתוני הגיוס במגזר, רק הלכנו לאחור.

בשנת 2010 התגייסו לצה"ל כאלף חרדים; המספר הזה עלה בקצב איטי, ובשנת 2015 הגיע לשיא עם כ־2,145 חרדים שהתגייסו. אלא שמאז אותה שנה ניכרת ירידה ברורה: ב־2016 התגייסו 1,906 חרדים, והמספר הזה ירד בהדרגה והתייצב על כ־1,200 מתגייסים חרדים בשנה מאז שנת 2020 עד היום. באותה תקופה מספר התלמידים בישיבות כמעט הוכפל, וגדל ב־83% – מכ־90 אלף לכ־170 אלף. מספר התלמידים בשנתון חרדי עלה מכ־8,000 בשנת 2015 לכ־12 אלף בשנת 2022, אבל באותה תקופה מספר המתגייסים נשאר בערך אותו הדבר. במילים אחרות: הציבור החרדי גדל מאוד, אבל מספר המתגייסים מקרבו נותר זהה. 

הציפיות הממשלתיות נותרו נמוכות בהתאמה. מתווה גיוס החרדים שיולי אדלשטיין הציג בחודש שעבר, והיה אמור לבשר על מהפכה היסטורית בגיוס החרדים, הציב יעד גיוס של 4,800 צעירים חרדים בשנה הראשונה. אלא שגם ב־2010 קיבלה ממשלת ישראל החלטה היסטורית על הצבת יעדי גיוס לציבור החרדי, והגדירה שעד 2015 יתגייסו 4,800 צעירים חרדים לצה"ל. אחרי עשר שנים ואינספור תהפוכות ביטחוניות, כלכליות, חברתיות, דמוגרפיות ופוליטיות – היעד לגיוס החרדים נותר זהה. גם ב־2025, הסיכוי שהיעד הזה יתמלא נמוך כמו שהיה ב־2015.

נתונים מנופחים

גם המלחמה לא שינתה באופן מהותי את המספרים הללו, אף שבתחילתה היה נדמה שמתרחש שינוי. נתוני הגיוס של 2023־2024 טרם פורסמו, אבל מנתונים שכבר נמסרו נראה שלפחות בשנה הנוכחית אנחנו עדיין רחוקים מאוד מיעדי הגיוס, ומספר המתגייסים עומד על כ־1,700 חרדים.

למעשה, גם אותם נתוני שיא של 2015 כנראה לא היו מדויקים, לאחר שהתברר כי במהלך השנים פרסם צה"ל נתונים שהיו רחוקים מהמציאות האמיתית. כזכור, בשנת 2018 התעורר חשד בנוגע לאמינות הנתונים שיוצאים מצה"ל, והאלוף רוני נומה מונה לערוך בדיקה. הוועדה בראשותו מצאה כי "כמות המתגייסים החרדים בין 2013 ל־2018 הינה ככלל דומה ואינה במגמת עלייה כפי שדווח למשרד הביטחון והדרג המדיני לאורך השנים". על פי הוועדה, הגורמים המקצועיים באגף כוח אדם בצה"ל ספרו חרדים בפרשנות מרחיבה שחרגה מהגדרות החוק, ובבדיקה חוזרת של הנתונים עלה כי נספרו חיילים שאין להם כל זיקה למגזר החרדי, חיילים משנות גיוס לא רלוונטיות, וחיילים שנספרו פעמיים. הנתונים נבדקו והוצלבו החל משנת 2016 ואילך, אבל את נתוני 2014־2015 לא היה ניתן לאמת, וייתכן שאף הם היו מנופחים.

למעשה, גם בהגדרה המרחיבה המקובלת בצה"ל, הכוללת למשל חרדים ממוסדות לימוד שאינם כלולים בהגדרה הרשמית, או מתגייסים למסלולים חרדים שלא למדו במוסדות חרדים, מספר המתגייסים החרדים מגיע לכ־1,800 חרדים בשנה. הרחק הרחק מיעדי הגיוס המוצהרים, ואחוז נמוך מאוד מהאוכלוסייה החרדית.

גם אם נאמץ את הגדרת החוק, הקובעת כי מי שלמד שנתיים במוסד חרדי מוגדר כחרדי לצורך עמידה ביעדי הגיוס, מתברר שחלק גדול מהחיילים שנספרים כחרדים הם לא באמת חרדים. ד"ר גלעד מלאך, עמית מחקר בתוכנית חרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה, ערך בדיקה רב־שנתית של שיעור המגדירים את עצמם חרדים מקרב אלו שלמדו בגיל תיכון במוסד חרדי – ההגדרה החוקית לחרדי לעניין הגיוס. "הממצאים הראו שרק שליש מהם הגדירו את עצמם חרדים", הוא אומר. "בין הנספרים כחרדים כלולים גם לא־חרדים שההורים שלחו אותם למוסד חרדי, או כאלה שעזבו את החברה החרדית ואינם חרדים כיום. חצי מהמתגייסים ה'חרדים' כלל לא הולכים למסלולים החרדיים כמו נצח יהודה או חטיבת החשמונאים החדשה, אלא למסלול כללי. כלומר, אלה צעירים שלא חשובה להם המסגרת הדתית־חרדית. בפועל, רק כ־400 חרדים התגייסו לצה"ל מדי שנה בשנים האחרונות".

אולי צודקים האומרים שגישה של גיוס בכפייה לא יכולה לעבוד, במיוחד כשהצבא צריך לוחמים עם מוטיבציה, ולא עוד חיילים שימרחו זמן, יערקו או ייכנסו לכלא. אבל הגיע הזמן להודות שגם גישת ההידברות, ההסכמות והפשרות לא באמת עבדה עד היום. אין יותר חרדים שמתגייסים היום, יש הרבה פחות.

קווים מקבילים

הממשלה הנוכחית היא כנראה הנוחה ביותר לחרדים שעשויה לקום במערכת הפוליטית הישראלית, וגם היא לא יכולה לתת להם מה שהם רוצים. הפוליטיקאים החרדים הלכו מבחינתם הכי רחוק שהם יכולים, והסכימו למתווה גיוס שהם לא באמת עומדים מאחוריו. גם כשהסכימו לעקרונות המתווה, לא הבטיחו שיצביעו עבורו או שהוא יקבל את הסכמת הרבנים. גם יו"ר ועדת החוץ והביטחון ח"כ יולי אדלשטיין הלך הכי רחוק שהוא יכול, והסכים למתווה גיוס שעלה לו ביוקר בבסיס הציוני, ובמיוחד אצל ארגוני המילואימניקים שמשוועים להקלה בנטל. מתברר שאחרי 21 חודשי מלחמה, לא קיים מתווה גיוס שהחרדים יסכימו לו ושגם יוכל להתקבל בציבור הישראלי.

החרדים קיבלו את הסכמתו של אדלשטיין לפני כחודש, הזו רק משום שאדלשטיין היה אז שותף־סוד למתקפה באיראן, וידע שפירוק הממשלה ופיזור הכנסת בעת הזו יפריע לניהול המלחמה. עכשיו אין מתקפה באיראן על הפרק, פיזור מיידי של הכנסת לא עומד כרגע על הפרק, והחרדים איבדו את המנוף שהיה להם. כעת ביקש אדלשטיין להכניס שינויים במתווה ההוא ולחדד את היבטי האכיפה. בין השאר הוא רצה להבהיר כי במקרה של אי־עמידה ביעדי הגיוס, כלל הסנקציות ייכנסו לתוקף מיד. ברור מדוע הפוליטיקאים החרדים לא יכולים להסכים לתנאי כזה. מספר המתגייסים הנוכחי רחוק מאוד מיעד הגיוס, שעמד על 4,800 בשנה הראשונה. המפלגות החרדיות בנו על אופיו המדורג של  המתווה, ועל כך שהסנקציות הכבדות נכנסות לתוקף רק שנה ושנתיים אחרי תחילתו. בזמן הזה יתקיימו ככל הנראה בחירות, והם יוכלו לדרוש בתמורה לכניסה לקואליציה – לא משנה אם קואליציית ימין או שמאל – את דחיית הסנקציות ושינוי המתווה.

הממשלה הזו סופגת ביקורת רבה ומשלמת מחיר ציבורי על הנכונות ללכת לקראת החרדים. לא רק מהאופוזיציה אלא מלב ליבה של הקואליציה, מחברי הכנסת של הליכוד והציונות הדתית. אם גם הממשלה הזו לא מצליחה להעביר חוק גיוס שהחרדים יכולים להכיל, קשה להאמין שממשלה אחרת תצליח. זו לא הפוליטיקה שהשתנתה, זאת המציאות. גם ב־7 באוקטובר, כשהיה נראה שמשהו טקטוני זז ושאפילו בציבור החרדי מבינים שמשהו צריך להשתנות, בפועל חוץ מכמה ידוענים שהתגייסו בשלב ב' ופרק בלתי נשכח ב"שבאבניקים", הציבור החרדי לא באמת השתנה. מי שהשתנה היה דווקא הציבור הכללי. היום יש הרבה פחות סובלנות ציבורית ופוליטית להכיל את הסרבנות החרדית, ובניגוד לעבר – צה"ל באמת צריך עוד חיילים, ומעוניין לגייס חרדים.

אם ההנהגה החרדית הייתה מודיעה בתחילת המלחמה על נכונות עקרונית להוביל תהליך שבמסגרתו כל מי שלא שקוע בלימוד תורה ילך להתגייס, אולי הדברים היו מתגלגלים אחרת. דעת הקהל הייתה נוחה יותר לקבל חברה שמנסה לגייס לפחות חלק מבניה, ואולי משלימה את כוח האדם שהצבא זקוק לו בזמן מלחמה. אם היה נראה שהחרדים אכן מבינים את המציאות החדשה, ורבניהם היו קוראים למי שלא לומד להתגייס, חלקים גדולים מהציבור הישראלי היו משתכנעים שהתהליכים המדוברים אכן מתחילים להבשיל. אבל המפלגות החרדיות התעקשו לכל אורך הדרך על שימור המצב הקיים, והרבנים סירבו לקרוא לצעירים שאינם לומדים להתגייס. המאבק על לימוד התורה התברר כמאבק חסר פשרות על שימור אורח החיים והמסגרת החרדית, גם עבור מי שמשתייכים אליה באופן רופף למדי.

באופן אבסורדי, המצב הנוכחי הוא האפקטיבי ביותר. כיוון שאין חוק גיוס, שלמעשה נועד להסדיר את אי הגיוס, בפועל מוטלות סנקציות כלכליות על כל חרדי בגיל גיוס. אין יותר מעמד חוקי של "תורתו אמנותו" ואין גם אפשרות לקבל פטור בגיל 26, כיוון שפג תוקפו של החוק המגדיר את כל אלה. המשמעות היא שכל הצעירים החרדים בגיל 28-18, כ־100 אלף צעירים, אינם זכאים לקצבת אברך ולסבסוד מעונות, ומתקציב הישיבות נגרעו כ־400 מיליון שקלים. בשנתיים האחרונות יצאו המנהיגים החרדים למסעות התרמה רחבי היקף והצליחו לטענתם לגשר על הפערים, אבל ספק אם הם יוכלו להמשיך ולהסתמך על תרומות גם בשנים הבאות. בינתיים יותר ויותר צעירים חרדים מקבלים צווי גיוס ונכנסים תחת משטר הסנקציות. ככל שהצעירים הללו מתבגרים, מתחתנים ומביאים ילדים, היכולת לעמוד בכך יורדת. הזמן לא פועל לטובתם.

עד עכשיו הפוליטיקאים החרדים יכלו לומר לבוחריהם הצעירים שהנה עוד מעט מחוקקים חוק והבעיה נפתרת. בסוכות הם הבטיחו שזה יקרה עד חנוכה, בחנוכה עד פסח, בפסח עד שבועות, ומשבועות הגענו עד י"ז בתמוז וחוק אין. בסופו של דבר, הלחצים הכלכליים אולי יעשו מה ששום חוק שגובש כפשרה בין פוליטיקאים לא הצליח לעשות. אם הסנקציות הללו יורחבו וייגעו גם בהטבות בתחום הדיור, ציפור הנפש החרדית, אולי נראה תזוזות משמעותיות יותר.

גם המתווה שהחרדים הסכימו לו היה כזה שהיטיב קודם כול עם המוסדות, על חשבון הפרט החרדי. הם הסכימו למתווה גיוס תחת שלושה תנאים עיקריים: חידוש של כל תקציבי הישיבות, ביטול צווי הגיוס שכבר נשלחו, והתחייבות על סנקציות אישיות ולא על סנקציות מוסדיות. המשמעות היא שאם ישיבה מסוימת לא עומדת ביעדי הגיוס, התקציבים שלה יישארו בעינם אך על תלמידיה ייאסר להוציא רישיון נהיגה ולצאת מהארץ.

ככה זה כשנושאים ונותנים מול מוסדות; הם דואגים תחילה לאינטרסים המוסדיים ורק אחר כך לאנשים שתחת חסותם. העיקרון הזה נכון אגב גם לארגוני עובדים ומועצות חקלאיות. העסקנים החרדים מוטרדים מתקציבי הישיבות יותר משהם מוטרדים מיכולת ההתניידות של הצעיר החרדי. הם לא דואגים להם, הם דואגים לשיטה.