אי אפשר גם לזלזל בח"כים שמתווכחים עם קצינים וגם להאשים אותם

בדיון שנערך השבוע בכנסת לרגל עשרים שנה לפינוי גוש קטיף, אחת הדוברות הייתה שרת ההתיישבות אורית סטרוק. היא לא בחרה לדבר על ההשלכות הביטחוניות והמדיניות של ההתנתקות מרצועת עזה, גם לא על היחס למפונים, אלא על חטא שחטאה הכנסת.

"הייתי כאן בכל הוועדות ובכל דיוני המליאה", סיפרה סטרוק, "הכנסת זלזלה בתפקידה המהותי – לשמש כגורם מבקר ומפקח, לבדוק לעומק את הנתונים, הנימוקים, ההערכות הביטחוניות והחברתיות של התוכנית. מטרת התוכנית הייתה 'להוביל למציאות ביטחונית, מדינית, כלכלית ודמוגרפית טובה יותר'. טענו שרצועת עזה תהיה מפורזת מנשק. איך לא שאלו אלף שאלות על אמירה כזאת? הרי כבר אז עזה הייתה רוויה בנשק. לא הרגישו צורך לשכנע את חברי הכנסת, ידעו שהם יצביעו כמו שאומרים להם".

גם עכשיו, כשהיא חברה בממשלה ומשקיפה בקבינט המדיני־ביטחוני, סטרוק ממשיכה להתריע וקולה ממשיך להיות מושתק. קל להשתיק אותה – היא ימנית מדי, דתית מדי, מתנחלת מדי, משיחית מדי. באותן אמתלאות משתיקים גם את שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כשהוא מתריע בדיוני הקבינט. שניהם טוענים שהפרדה הומניטרית היא המפתח לניצחון על חמאס, ושכל עוד הסיוע ההומניטרי ממשיך ליפול לידי ארגון הטרור – לעולם לא נכריע אותו. הצבא מסרב להקשיב וגורר רגליים בפיתוח מרכזי החלוקה שהיו אמורים להיות חלק בלתי נפרד ממבצע מרכבות גדעון.

כשקשה לתת תשובות, פונים לדרגות. "סמל־ראשון סמוטריץ' נגד הרמטכ"ל", קראה השבוע כותרת בתאגיד השידור הציבורי. רוצה לומר, מה לחייל פשוט ולהשמעת איזשהו טיעון נגד רמטכ"ל, גם אם מדובר בנבחר ציבור, שר בכיר וחבר קבינט. כל ביקורת היא תמיד "מתקפה" ו"השתלחות", תוך היפוך מוחלט של היוצרות: תפקידו של הדרג המדיני לפקח על הדרג הצבאי, לא לשמש חותמת גומי לתוכניות צה"ל.

ביקורת אזרחית על מערכת הביטחון מצויה בלב השיטה הדמוקרטית, וזו בדיוק המחויבות שאנחנו דורשים מנבחרי הציבור שלנו. הנבחר הוא האחראי, ועליו להציב לצבא יעדים ולדרוש ממנו לעמוד בהם, וגם לשאול שאלות קשות. מי שטוען "אתה הראש אתה אשם", צריך להסכים שהראש – כלומר ממשלת ישראל –  אשם מפני שלא פיקח כראוי על הצבא, לא וידא ששמים לב במקומות הנכונים, לא השגיח שנערכים כראוי ושלא מטאטאים איומים תחת השולחן.

היה לנו בעבר סמל־ראשון שערער על המערכת הביטחונית. ב־2004, יו"ר ועדת החוץ והביטחון יובל שטייניץ, יחד עם קומץ ח"כים ובהם חיים רמון, התריעו כי סוריה מפתחת כור גרעיני. הם צלצלו בכל הפעמונים, אבל המערכת הצבאית סירבה להאזין. הרמטכ"ל דאז בוגי יעלון סירב לשתף פעולה עם הוועדה והחרים את דיוניה. לדברי שטייניץ, ראש אמ"ן דאז אמר לו בנימת זלזול: "אדוני הפילוסוף, אני מודיע לך מתוקף סמכותי המקצועית, אין תוכנית גרעין בסוריה, ואילו הייתה היינו רואים את זה מזמן". שטייניץ השיב: "אדוני ראש אמ"ן, אתה מקצוען במודיעין ואני רק סמל ראשון בגולני, אבל צריך להיות פילוסוף כדי לדעת להטיל ספק".

רק ב־2006 העלו באמ"ן השערה שהסורים בונים מתקן גרעיני, וחצי שנה לאחר מכן הביא המוסד את ראיית הזהב לקיומו של הכור. ב־2007 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בסוריה.

רגע האמת

הוויכוח על הסיוע ההומניטרי הוא בעצם ויכוח על שני נושאים אחרים לגמרי, אולי הנושאים הרגישים ביותר בחברה הישראלית כרגע: מה עושים עם עזה, ואיך מחזירים את החטופים. שתי השאלות קשורות כמובן זו בזו, והן קשורות באופן הדוק גם בשאלת הסיוע ההומניטרי. כל אפשרות גרועה מהשנייה, וההחלטה קשה במיוחד. מלכתחילה היה ברור שבשלב מסוים יהיה צורך להחליט איזו ממטרות המלחמה חשובה יותר, ונראה שאנחנו מגיעים לשם במהירות.

ישראל של אחרי 7 באוקטובר לא יכולה להרשות לעצמה – אסטרטגית ומהותית, מוסרית והרתעתית – להשאיר את חמאס כשליט ברצועה. אלא שכבר שנה ותשעה חודשים מנסים להביס את חמאס, עד כה ללא הצלחה. אכן, כוחו של ארגון הטרור נחלש וצומצם עד מאוד, אבל הוא טרם הובס ועדיין לא הוסר כגורם שלטוני ברצועה – מטרתה המוצהרת של המלחמה. בפני הממשלה מצויים שני נתיבים מרכזיים: ללכת לעסקה מלאה שתשאיר את חמאס ברצועה, או לפעול בנתיב הניצי ולהמשיך עד הסוף, קרי  כיבוש מלא של הרצועה, הפרדת האוכלוסייה והפסקת הכנסת הסיוע במשאיות שנופלות לידי חמאס, טיהור כל מעוזי חמאס, מחבליו ותשתיותיו, ותקופה מסוימת של ממשל צבאי ישראלי.

החשש הגדול הוא שמשמעות הצעד הזה היא סיכון החטופים; יהיה קשה לכבוש את מעוזי חמאס האחרונים וגם להשאיר אותם בחיים. גם את הסיכון הזה מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה. האתוס הישראלי בנושא החטופים חזק מאוד, וזה לא משהו שממשלת ישראל, בוודאי לא הנוכחית, יכולה לעשות. המחיר החברתי, התרבותי וכן, גם הפוליטי, כבד מדי. צה"ל בעצמו אמביוולנטי מאוד בסוגיה. הרמטכ"ל הקודם סירב לבצע את הבחירה הזו, וגם הרמטכ"ל ה"התקפי" החדש מסרב ללכת עד הסוף כשהמשמעות היא סיכון החטופים.

עסקה שגם תחסל את חמאס וגם תחזיר את כל החטופים לא באמת קיימת. איש בחמאס לא יוותר מרצונו על המגינים האנושיים שלו. העסקה היחידה שחמאס מוכן לחתום עליה היא כזו שתשאיר את כוחו. זו התמורה היחידה שהוא מוכן לקבל תמורת החטופים, שמהווים תעודת ביטוח להמשך קיומו.

מכאן יוצאות שתי אפשרויות ביניים, שכנראה נדונו השבוע בהרחבה בשיחות בין טראמפ לנתניהו. ההיגיון של עסקה חלקית, כמו מתווה ויטקוף, אומר למעשה: נציל עכשיו את מי שאפשר, אבל לא נתחייב להפסיק את המלחמה. הרעיון הוא לצמצם כל האפשר את המחיר הכואב שנידרש לשלם בהמשך על כיבוש הרצועה וחיסול חמאס, כאשר חלק מהחטופים אולי לא יחזרו, ויהיו כאלה שלעולם לא נדע מה קרה להם. ואולם לעסקאות כאלה יש מחיר דמים בפני עצמן. בכל פעם שנסוגים מהרצועה צריך לסגת מחלקים נרחבים, ובכך מעניקים לחמאס שהות, זמן ומשאבים (הכנסת משאיות היא חלק מכל עסקה) להכנת מטענים ומלכודות לחיילים שייכנסו כדי לכבוש שוב את המקומות שכבר כבשנו. יש גם גבול למספר הפעמים שאפשר לשבש את החיים במדינת ישראל, ובעיקר את חייהם של המילואימניקים, משפחותיהם ופרנסתם. בסוף הם יפסיקו להגיע.

האפשרות השנייה, זו שראש הממשלה והקבינט דוחפים, היא החלת מצור על חמאס. מכאן נבע הלחץ ליצירת ההפרדה ההומניטרית בישיבת הקבינט האחרונה, רגע לפני שנתניהו נסע לוושינגטון. נתניהו התעקש לאשר בקבינט תוכנית לבניית "עיר הומניטרית" בדרום הרצועה, שאליה תועבר כל האוכלוסייה ושם יסופקו לה מחסה, מזון וטיפול רפואי. אין דרך לנצח את חמאס כל עוד ממשיכים להעניק לו אספקה בזמן מלחמה. כל עוד משאיות סיוע נכנסות בלי בקרה לשטחים הנמצאים בידי חמאס, הן ייפלו בידיו וימשיכו להחזיק אותו בחיים. הפרדת האוכלוסייה מחמאס, ככל שהיא אפשרית, תוכל ליצור לחץ מלא על חמאס, לדלדל את כוחו ולהביא אותו לנכונות לוויתורים – מהחזרת חטופים נוספים, ועד לעסקה הכוללת פירוז מלא של הרצועה והגליית מנהיגיו.

שתי האפשרויות הללו מקודמות כעת במקביל, בניסיון ללכת בין הטיפות: לא ללכת עם המלחמה עד הסוף, לא לוותר על החטופים. הצבא קיבל הנחיה ברורה לזרז את הקמת המתחם ההומניטרי, ובינתיים בוושינגטון נתניהו נושא ונותן על עסקה חלקית.

ארץ חיטה יקרה

הביקור הישראלי בוושינגטון צפוי להביא איתו הסכם נוסף, בהקשר שונה לחלוטין. אי־אז באפריל, כשטראמפ הכריז על "יום השחרור" של הכלכלה האמריקנית והטיל שורה ארוכה של מכסים על מדינות העולם, גם ישראל הייתה ברשימה. ישראל, שחששה לפגיעה כלכלית כתוצאה מצמצום הייצוא הישראלי לארצות הברית, הודיעה מיד על ביטול כל המכסים שהוטלו עד היום על יבוא מארצות הברית, בתקווה שטראמפ יבטל את המכסים שהטיל על ישראל. רוב המוצרים המיובאים מארצות הברית היו ממילא פטורים ממכס. במשרד האוצר לא הצטערו על ביטול המכסים הללו, אובדן ההכנסות לקופת המדינה היה זניח, ואם תמורת ביטול המכסים נצליח להביא לפה תפוחים זולים מארצות הברית, אדרבה, רק הרווחנו.

אלא שמאחורי הקלעים, במשרד החקלאות פעלו כדי לסכל את ההחלטה הזאת. שר החקלאות אבי דיכטר ושר הכלכלה ניר ברקת, בשיתוף משרד ראש הממשלה, גיבשו הסכם עם הממשל האמריקני שעתיד להיחתם במהלך ביקור ראש הממשלה בוושינגטון. במסגרתו המכסים על תוצרת חקלאית מארה"ב יישארו על כנם, ובתמורה ישראל תתחייב לייבא מארצות הברית 30% מהחיטה שנכנסת לישראל. מכיוון שייבוא חיטה מאמריקה הרחוקה משתלם פחות מהייבוא הזול מאירופה, נקבע שישראל תסבסד את עלויות ההובלה של החיטה ב־70 מיליון שקל בשנה. המשמעות בפועל היא תוספת ליוקר המחיה הישראלי.

שני שרים בממשלת ישראל החליטו אפוא לרקום דיל שמשמעותו היא לא רק העלאת מחירי הפירות והירקות, שהיה אפשר לייבא במחירים זולים יותר, אלא גם העלאת מחיר הלחם. ישראל תייבא חיטה יקרה מארצות הברית, והמסע הארוך יסובסד מכספי משלם המיסים. הדיל המשתלם הזה כולל גם הטלת מכס של 50% על ייבוא מספוא לבעלי חיים מרוב מדינות העולם. המשמעות היא שגם מחירי החלב, מוצרי החלב והביצים יתייקרו, שכן אם המזון של הפרות והתרנגולות מתייקר, גם המחיר על המוצרים שמיוצרים מהן עולה אוטומטית. ככה זה כשיש מחיר מפוקח, ואף אחד לא טורח להתייעל ולהוזיל עלויות.

וכל זה למה? במשרד החקלאות ובמשרד הכלכלה גיבשו רשימה של כ־15 קבוצות מוצרים שנחשבים "רגישים". לא שאי אפשר לייבא אותם מארצות הברית, אלא שהמחיר של הייבוא הזה זול בהשוואה למחירים כיום בארץ, מה שעלול חלילה להוזיל מחירים. בין המוצרים הללו: תפוחים, אגסים, שקדים, גבינות, צ'יפס קפוא ועגבניות לתעשייה. את כל אלה היה אפשר להוזיל, אבל הממשלה בחרה להכאיב לנו בכיס כדי להגן על חלק מהחקלאים שמגדלים את התוצרת הזו. כל המנגנון הזה הוא לעשר שנים בלבד, ואחריהן המכס יבוטל.

צריך להבין איך זה עובד. מכסים מייקרים את העלות של תוצרת המיובאת לארץ, לא בשביל ההכנסות לקופת המדינה אלא כדי למנוע תחרות לייצור המקומי. בין הצרכנים לחקלאים שורר מתח מתמיד: הצרכנים רוצים לקנות פירות וירקות זולים וטובים, החקלאים רוצים מחירים גבוהים והיעדר תחרות. אם יתאפשר להביא תפוחים זולים וגבינה זולה מארצות הברית, הצרכנים יעדיפו אותם והחקלאים המקומיים ירוויחו פחות. מכסים נועדו להגן על החקלאי, על חשבון הצרכן. כמעט בכל תחום אחר ישראל העדיפה לפתוח את המשק לייבוא חופשי, וכך ירדו מחירים בתחומים רבים, מטקסטיל ועד אלקטרוניקה וריהוט. רק בחקלאות ממשיכים להגן על הייצור המקומי ולחסום יבוא, אף שהוא עשוי להוזיל מאוד את המחירים.

תוצרת חקלאית מהווה מחצית מעלות סל הקניות שלכם, כולל פירות וירקות, ביצים, מוצרי חלב, בשר, עוף ודגים. בכל פעם שאתם תוהים כיצד קנייה פשוטה בסופרמרקט מגיעה למאות רבות של שקלים, ונמנעים מרכישת אפרסקים ומשמשים ב־40 שקלים לקילוגרם, אתם מוזמנים לשלוח את הפרחים לשר החקלאות. האינפלציה בישראל עדיין גבוהה, וזו הסיבה שגם השבוע בנק ישראל לא הוריד את הריבית במשק. אבל ככל שמדד המחירים לצרכן עלה בשנים האחרונות, המדד של הפירות והירקות עלה הרבה יותר.

ישראלים משלמים עשרות אחוזים יותר על תוצרת חקלאית. מוצרי חלב, בשר וביצים בישראל הם מהיקרים במדינות ה־OECD. גם פירות וירקות יקרים בהשוואה למדינות המפותחות, אף שבישראל הם פטורים ממע"מ. בעשרים השנים האחרונות ישראלים משלמים הרבה יותר על פירות וירקות, ולכן הם גם צורכים הרבה פחות מהם. 

הדיל הזה הוא הרע מכל העולמות. החקלאים לא יוכלו לדרוש פיצוי שכן בפועל לא בוטלו מכסים. משלם המיסים הישראלי ישלם יותר, גם במכסים וגם בסובסידיות מיותרות. הצרכן הישראלי ימשיך לשלם מחירים גבוהים על תוצרת חקלאית. מי שירוויחו אלה החקלאים, האמריקנים ויבואנים ישראלים שיזכו לסבסוד השינוע של הסחורה שלהם מניו־יורק לאשדוד. כל זה נועד כדי לגונן לשנים ספורות על קומץ מגדלים, כאשר אזרחי ישראל משלמים את המחיר.