על רקע קריאות לפסקי זמן הומניטריים והפסקות אש, פרסם "פרויקט דינה" דו"ח קשה במיוחד על אודות השימוש המכוון באלימות מינית ככלי טרור של חמאס. הדו"ח מבוסס על עדויות, סרטוני זוועה שנמצאו על גופות המחבלים, חקירות, תיעוד רפואי, ממצאי זירה ומידע מודיעיני שאינו משתמע לשתי פנים: חמאס תכנן וביצע אלימות מינית שיטתית. לא כסטייה, אלא כאידאולוגיה מבצעית.

בדו"ח מתוארת שיטה, לא פחות: מִפקדות שניתנות בהן הוראות לבצע אונס קבוצתי; תדריכים למחבלים; אלימות מינית כלפי גברים, נשים, ילדות, חיילות וגופות. לא מדובר באירועים בודדים אלא במדיניות ברורה של שימוש בגוף האנושי כאמצעי להשפלה קולקטיבית וטרור פסיכולוגי.

מנקודת מבט משפטית, מדובר בפשעי מלחמה חמורים. אלימות מינית כטקטיקה צבאית נחשבת פשע נגד האנושות לפי אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי. ההבנה היא שטרור כזה לא נועד רק לסיפוק יצריו החייתיים של הטרוריסט, אלא להשפלת האויב, ריסוק תחושת הזהות, ופירוק הקהילה. אחת התובנות המצמררות בדו"ח נוגעת לעדויות, או יותר נכון: להיעדרן. האלימות הייתה כל כך קשה, עד שחלק מן הקורבנות נרצחו או נשרפו מיד לאחר שנאנסו.

מעבר למשמעות המשפטית עבור המתכננים והמשלחים, יש בדו"ח הזה קריאה מוסרית לעולם: הקהילה הבינלאומית לא יכולה להמשיך לדבר על "שני צדדים של אותו מטבע". גם לא נשים פמיניסטיות ברחבי העולם. העיקרון שלפיו "גופן של נשים אינו שדה קרב" אמור לחול גם על נשים יהודיות בישראל.

מכיוון אחר, הדו"ח הזה הוא הבסיס המוסרי לתגובה החריפה והמתמשכת של צה"ל ברצועת עזה. החברה העזתית הושחתה כל כך, צלם האלוהים שבה דהה כל כך, שהתוצאה המוסרית הבלתי נמנעת היא התיאור מספר דברים: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ".

כאשר חברה מדרדרת את עצמה לכאלה תהומות של "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת", רק מחיקה מוחלטת של הרשע המוחלט תאפשר לה להצמיח חיים חדשים.