פתיחת מלחמת "עם כלביא" התאפיינה ביתרונות בולטים: יוזמה התקפית, תעוזה מדינית, שיתופי פעולה אזוריים (בהם מדינות המפרץ, ירדן ואזרבייג’ן), מודיעין איכותי ויכולת אווירית מזהירה. הודות לכך, השיגה ישראל הישגים חשובים מאוד בשלבים הראשונים של הלחימה:

1. חיסול שרשרת הפיקוד האיראנית, שהותיר את המערכת המבצעית באיראן חסרת אונים למספר ימים.

 2. שיתוק מערך ההגנה האווירית האיראני – הישג יוצא דופן בזירה כה צפופה.

 3. יירוט מוצלח של מאות טילים בליסטיים וכטב”מים – בשיתוף פעולה חסר תקדים עם שותפות אזוריות ובינלאומיות.

כעת, לאחר הכרזת הפסקת אש, עולה השאלה המתבקשת: אם הפתיחה הייתה כל כך מוצלחת – מדוע לעצור?

יעדי המלחמה - סטטוס נוכחי

כדי להשיב, יש להבין את יעדי המלחמה כפי שהוגדרו מראש על ידי ישראל:

1. הסרת איום הגרעין - בינתיים הושגה בהצלחה. 

ככל הנראה, ישראל הצליחה – לפחות זמנית – לעכב את הפרויקט הגרעיני האיראני. עם זאת, קיימות שתי הסתייגויות מטרידות:

 • האם איראן הבריחה כ-450 ק”ג אורניום מועשר? אם כן, מדובר באיום מחודש.

 • מה יקרה עם תום כהונת טראמפ השנייה? סביר שהמשטר האיראני יעשה כל מאמץ לרכוש פצצה, מה שעלול להצית מרוץ חימוש אזורי, בדומה לניסיון הסעודי לרכוש נשק גרעיני מפקיסטן בקדנציה הראשונה של טראמפ – מהלך שנבלם רק בלחץ אמריקאי כבד וההבטחה כי איראן לא תהיה גרעינית. 

2. פגיעה ביכולת הבליסטית - חלקית 

ישראל הצליחה לפגוע חלקית בפרויקט הטילים האיראני. אך ביקורו האחרון של שר ההגנה האיראני, עזיז נסירזאדה, בסין – לצורך חיזוק שיתוף פעולה במסגרת ארגון שנגחאי – עשוי להעיד על תוכניות לשיקום מלא ואף להרחבת פרויקט הטילים, בתמיכה סינית.

3. פירוק מערך המליציות – כישלון

למרות תקיפות כבדות של ישראל וארה”ב, מערך מיליציות הפרוקסי, ובראשן החות’ים, שומרות על יכולות התקפיות משמעותיות – הן נגד ישראל והן נגד נוכחות אמריקאית ימית. האיום הזה רחוק מלהיעלם.

4. ערעור המשטר האיראני (יעד שהוסף במהלך המלחמה)

שר הביטחון ישראל כ”ץ הצהיר כי ערעור המשטר הוא יעד מוצהר. אך בפועל, ישראל לא תקפה תשתיות קריטיות כמו שדות נפט, נמלים, תחבורה ובנקים – צעדים שיכלו לשתק את כושר התחזוקה של המשטר וליצור משבר אזרחי פנימי. התוצאה: המשטר נותר יציב, הציבור לא יצא לרחובות, ואפילו ברגעי הסיום עוד שוגרו טילים לעבר ישראל, כולל לבאר שבע.

אז למה הפסקת אש?

כי ישראל השיגה את יעדה המרכזי – עצירת הפרויקט הגרעיני – ואין לה עניין בהתשה ממושכת בזירה שאינה שוויונית. ישראל ניצבת מול משטר הנהנה מיתרונות שאין לנו:

 • עומק אסטרטגי עצום (כ-1.7 מיליון קמ”ר לעומת ישראל הקטנה)

 • אוכלוסייה עצומה (כ-100 מיליון איש)

 • משאבי טבע נרחבים (נפט, גז, ועוד)

מנקודת מבט איראנית, אין מניעה למלחמת התשה. עבור משטר האיראני אין משמעות לזמן. המשטר נלחם שמונה שנים נגד עיראק, איבד חצי מיליון אזרחים, הפסיד מיליוני דולרים, ונהרסו לו ערים רבות. מנקודת המבט הישראלית – כל אובדן חיים, כל פגיעה בעורף, היא מכה עמוקה.

האם זה ניצחון?

ניצחון טקטי – בהחלט. אך אסטרטגית, כל עוד המשטר האיראני שורד, ישראל נתונה תחת איום מתמיד.

למה לא להפיל את המשטר? משום ששלוש המעצמות – ארה”ב, רוסיה וסין – אינן מעוניינות בכך:

 • ארה”ב זקוקה ליציבות יחסית לצורך עסקאות נשק (כמו העסקה המתקרבת עם סעודיה – הגדולה בתולדותיה, 142 מיליארד דולר).

 • רוסיה וסין חתומות עם טהרן על חוזים ל-20–25 שנה בתחומי אנרגיה וביטחון.

 • סין רוכשת מאיראן כ-30% מצריכת האנרגיה שלה.

 • איראן מהווה קרש קפיצה לרוסיה וסין למעמד דומיננטי במזרח התיכון.

לכן, שינוי שלטוני בטהרן יתאפשר רק כאשר שלוש המעצמות יתנו אור ירוק – ועד רגע זה, הן אינן שם.

לאן ממשיכים מכאן?

תם עידן האשליות והסיסמאות:

 1. לא עוד “צבא קטן” – צה”ל זקוק להגדלת כמות הלוחמים, לעצמאות מרבית של ייצור אמל"ח, לחיזוק כיסוי מודיעיני ולגיבוי משפטי מלא ללוחמים.

 2. לא עוד “שקט תמורת פרוטקשן” – ישראל חייבת אומץ ויוזמה, לא רק תגובה.

 3. לא עוד הפקרת זירת ההסברה – המערכה התודעתית היא חזית לכל דבר. בהיעדרה – קשה לתחזק מלחמה לאורך הזמן ללא לגיטימציה .

המאבק מול המשטר האיראני רחוק מסיום. אנו חיים בג’ונגל – ובו רק החזק שורד. החלש נרמס, נשרף, נחטף ונרצח – ראו את 7 באוקטובר.