ידועה דרשתו של הבעל שם טוב על מאמר חז"ל, "דע מה למעלה – ממך": כלומר, מה שקורה לאדם אינו מקרי, אלא בא ממנו עצמו. המציאות החיצונית היא השתקפות של מצבו התודעתי והרוחני של האדם. אם קמת בבוקר וכל העולם מחמיץ לך פנים, דע שאתה חמוץ הפנים, והתגובה של הסביבה היא רק שיקוף שלך.

כך גם ברמת הכלל. אם חברה נכנסת לעימותים, המקור להם הוא בחברה עצמה, לא במציאות החיצונית האובייקטיבית. אם פורצת מלחמה, לא האויב הוא הבעיה - הוא רק השתקפות של בעיות תודעה של החברה ושל חולשותיה הרוחניות־מוסריות.

המלחמה שאנחנו חווים, מ־7 באוקטובר ועד מבצע "עם כלביא" , לא פרצה במקרה ולא באה עלינו ללא סיבה. הבאנו אותה על עצמנו. לכן, מלבד ההתייחסות לכל מה שאירע ברמה הצבאית הטקטית והאסטרטגית, ברמה המדינית והפוליטית, חייבים לתת את הדעת גם לרמה התודעתית והמוסרית־רוחנית.

החוט הארוג בכל אירועי המלחמה הזו הוא ההתכחשות שלנו לעיקרון שניסחו חז"ל: "הקם להורגך, השכם להורגו". קל לראות זאת בכל החזיתות. חמאס השתלט על עזה בשנת 2007, ומאז הלך והתעצם - אך אנחנו התכחשנו, הבלגנו והכלנו. כך גם בצפון: חיזבאללה הכפיל את כוחו עשרות מונים מאז מלחמת לבנון השנייה ב־2006, ארסנל של כ־150 אלף רקטות מסוגים שונים הפך לאיום נורא על מדינת ישראל, ובכל זאת העדפנו לצפות במתרחש בלי שום תגובה. בעניין איראן אי אפשר לומר שהתעלמנו. ראש הממשלה בנימין נתניהו העלה את איום הגרעין האיראני על ראש דאגותיו מאז ומתמיד. ובכל זאת, קמנו כלביא וחיסלנו את האיום רק ברגע האחרון.

לא רק שמדינת ישראל התנהלה זה עשורים לפי עיקרון שלא פותחים במלחמה עד שאין ברירה, אלא שהפכנו אותו למוסרי ומקודש. החברה הישראלית נעשתה מפונקת, עשירה ונהנתנית, והעדיפה נסיגות, התנתקויות ואשליות של הסכמי שלום מדומיינים וכוזבים, ובלבד שלא לפקוח עיניים ולהתמודד עם המציאות.

כך היה עד שבאה המציאות וכפתה עצמה עלינו. מאז האסון הנורא של 7 באוקטובר התחיל אט־אט להסתמן השינוי, שאינו רק אסטרטגי או מדיני אלא בעיקר תודעתי ומוסרי. הפצע של עזה וחמאס עדיין פתוח, אבל מול חיזבאללה למדנו את הלקח.

אנחנו כבר לא מסתפקים בהסכמים, אלא מקפידים להשכים ולהרוג כל פעיל טרור בלבנון ברגע שהוא מרים את ראשו. גם מה שאירע בסוריה מעיד על שינוי. יכולנו לצפות בנפילת משטר אסד מהכורסה, אבל השכלנו להקדים לתקוף, לחסל את כל האמצעיים הצבאיים האסטרטגיים שנותרו לצבא הסורי.

בשני המקרים ניכר שעברנו למערכת הפעלה מוסרית חדשה: "הקם להורגך, השכם להורגו". השיא של המהפך המוסרי היה כמובן מבצע "עם כלביא" נגד איראן. הנכונות הנפשית והמוסרית לעשות זאת הייתה פרי ההתפתחות התודעתית הזאת מאז מתקפת הטרור על יישובי הנגב המערבי.

כדי להפנים את המהפך המוסרי הזה, לקבע אותו ולהפוך אותו לנכס צאן ברזל של ההתנהלות האסטרטגית הצבאית והמדינית שלנו, חייבים להעלות לתודעה את השינוי הזה, להקפיד לחזור ולשנן אותו שוב ושוב - שמא יחזרו התבוסתנות והחולשה המוסרית להכחיש אותו.

העיקרון הזה מקבל משנה חשיבות נוכח חילוקי הדעות באשר להפסקת האש עם איראן. יש הגורסים שהיינו חייבים להמשיך במלחמה עד "הניצחון הסופי". רק העתיד יכריע בין הדעות, אבל חשוב לזכור שלא היה לנו ניצחון סופי וחד־משמעי כמו הניצחון של מלחמת ששת הימים. ובכל זאת, תוך שש שנים הערבים התאוששו ממנה ופתחו במלחמת יום הכיפורים.

לפחות באשר לאויבים שמחוץ לתחומי ארץ ישראל, אין ניצחון סופי ומוחלט. נידונו לחיות על חרבנו לעוד כמה דורות, או לפחות להיות מוכנים לכך נפשית ומוסרית. הערובה היחידה לכך שנוכל להמשיך את שיבת עם ישראל לארצו, לממלכתיותו ולעצמו היא ההבטחה שלנו לעצמנו שתמיד נפעל על פי העיקרון המוסרי של "הקם להורגך, השכם להורגו" - בלי אשליות, בלי התכחשות למציאות, בלי היסוס ובלי מצמוץ.