הצלחות מדהימות יש למדינת ישראל וצה"ל באיראן, לבנון ובסוריה. אבל את המערכה ברצועת עזה ישראל מתקשה להכריע. נראה כי שלוש תפיסות מוסריות עומדות בבסיס הדשדוש הזה שלנו בעזה. אם לא נתייחס אליהן ולא נבין למה אנחנו תקועים, נמשיך לשלם בריבית דריבית בדם לוחמים חס ושלום ולא נגיע להכרעה.

התפיסה הראשונה - חטופים לפני הכול. לא זו בלבד שבפועל הצבא נמנע מכל פעילות שיכולה לסכן חטופים חיים ואפילו באפשרות עתידית למצוא גופות של חטופים, ולא זו בלבד שהוא נמנע מלהיכנס למקומות בהם עלולים להיות חטופים, אלא יש מקומות נרחבים שבהם צה"ל לא דורך והמחבלים יודעים זאת. הם מתארגנים בהתאם והורגים בחיילינו שוב ושוב. המאמץ המחויב להציל חטופים חייב לבוא כחלק משוקלל מהמאמץ השלם להציל את כלל ישראל.

מדינה חייבת תמיד לעשות שיקול של טובת הכלל, חשבון של ציבור אל מול חשבון של פרטים, חשבון עתידי אל מול חשבון רגעי עכשווי. במצב הנתון, עוד לא השתחררנו מההתנהלות בעסקת שליט, והדבר פגע אף בחטופים עצמם שנותרו מאחור תוך סלקציה אכזרית בין יהודים. חייבים לשנות זאת ולהכריע מיידית את האויב ללא שהות, תוך עשיית המקסימום להצלת אחינו.

התפיסה השנייה - "לנצח ולהישאר בן אדם". שופט העליון שהכתיר עצמו לנשיא העליון, יצחק עמית, מציע את שירותיו לאויבי המדינה באומרו "דלתנו פתוחה, אנחנו כאן בשבילכם". הפרקליטה הצבאית הראשית פועלת בשירות זכויות מחבלי הנוח'בה. יועצים משפטיים עומדים בכל מפקדה וחמ"ל בכיר כאילו היו קציני בטיחות. לתפיסתם, יש סכנה גדולה של "מדרון חלקלק", כל חייל הוא פושע פוטנציאלי ובקלות אפשר להגיע לפשעי מלחמה. כנגד זה הם עומדים על המשמר. התפיסה הזו באה לידי ביטוי גם בסיוע הומניטרי לוגיסטי לאויב בעת מלחמה, ב"מוסר" על חשבון חיי לוחמים בכל מבצע או אישור מטרות, התנכלות אקטיבית ורדיפה נגד חיילי צה"ל ועוד.

מדוע הם תופסים את עצמם ואת חיילי צה"ל שמגינים עליהם כאספסוף אלים ופושע? כי הם מסתכלים במראה על עצמם, על המערכת המוסרית המעוותת והריקה שלהם עצמם, והם יודעים: כשאין לך קנה מידה לאמת ולמוסר, כשאין תורה, אזי בקלות אפשר להגיע למקומות אפלים. הפחד העצמי הופך לשנאה עצמית ולהתאבדות פרוגרסיבית. זה חייב להשתנות. לעם ישראל יש ניסיון מבצעי של אלפי שנות מלחמות נגד עמים אכזריים, השיטה עובדת. כי כשיש תורה, עם ישראל הוא הצבא הכי מוסרי, שלא נופל למקומות אפלים של רצח, שוד, אונס וביזה. המוסר הגדול ביותר הוא להכריע את האויב ולהרוג אותו, ומי שלא עושה זאת – הוא חסר מוסר.

התפיסה השלישית - כיבוש זו מילה גסה. השיטה המקולקלת של הרצי הלוי, אותה ממשיך הרמטכ"ל הנוכחי אייל זמיר, היא של פשיטות, גם אם הפשיטה אורכת כמה חודשים. הצבא פושט לאזור מסוים, מטפל בו ולאחר מכן יוצא החוצה. בפועל, זו גם צורת הקרב ברמה הטקטית - הגדודים יושבים במגננים, מידי יום פושטים ובערב חוזרים חזרה למגנן. כל יציאה כזו מאפשרת לאיוב ללמוד את הצבא בנחת, להטמין מטענים ולזנב בנו. רוב ההרוגים שלנו הם ממטענים אלו והלקח לא נלמד, כי העיקר הוא לא לכבוש שטח, לא להיות במגע שמטפל ככוח כובש באוכלוסייה האזרחית תומכת החמאס. אין נקזים ואין סינון של כל האוכלוסייה הרצחנית הזאת מצפון לדרום ומדרום לצפון. דברים שהיו יכולים להתבצע מזמן כדי לאפשר כיבוש מלא והכנה לגירוש.

ההיגיון של הלוי וזמיר הוא כנראה הרצון להמשיך להיות מנותקים מהשטח של ארצנו, תוך מחשבה שעד שהתנתקנו מעזה לפני 20 שנה, לא נחזור לשם. לפי כל מדד, זמיר חושב לעצמו, מן הסתם: "אנחנו לא רוצים לכבוש, אנחנו לא רוצים לכלך את הידיים בהתעסקות עם עזה, לא אני אהיה הרמטכ"ל שיחזיר את ישראל לעזה". אך חובה להפנים: בלי מוכנות להיכנס לעזה (הרי בשנתיים האחרונות כמעט ולא היינו בעיר עזה), לא נכריע את החמאס.

אלו שלוש תפיסות יסוד התלויות בתודעה וזהות, ובעומק - אלו בדיוק שלוש הנקודות של מוסר הלחימה היהודי. ראשית, תפיסת הקולקטיב - לעמים וקבוצות יש מהות, משמעות וזהות. כשעוסקים בקולקטיב החשבון משתנה. הערך הקולקטיבי נלקח בחשבון לעומת הערך הפרטי. הערך הפרטי מרוויח מהחשבון הכללי. שנית, קדושת המחנה - מחויבות להלכה ולתורה מווסתת את הכוחות ומכניסה אותם לגדרים מדויקים, למוסר אמת ולא למוסר פרוגרסיבי מעוות. שלישית, אחריות לעשיית צדק - בשביל צדק צריך להילחם ולהיכנס לשדה הקרב.

את הרעיונות הגדולים צריך להוריד לארץ, תוך לקיחת אחריות על תיקון העולם. כאשר עם ישראל חי בשלמות בארצו, ארץ ישראל השלמה כולה, ומקיים בשלמות את תורת ישראל, הרעיונות הגדולים של העם היהודי יוצאים אל הפועל. אין קיצורי דרך. עזה כאן כדי להזכיר לנו מי אנחנו, בצורה כואבת, או מתוך העזה לעלות קומה ולחזור אל עצמנו. הבחירה בידינו.