מעגל חסר מוצא: הסיוע ההומניטרי שוב מגיע לחמאס

גם אחרי הניצחון המהיר והמזהיר באיראן, בעיית עזה לא נעלמה לשום מקום. ישראל יכולה לאויב גדול וחזק במרחק 2,000 ק"מ, אבל 40 הקילומטרים של רצועת החוף העזתית מצטיירים כבעיה נטולת פתרון. רק לפני חודש הכריזו כאן על מציאת המפתח להכרעת חמאס – ניתוקו מעטיני הסיוע ההומניטרי. "תזכרו את התמונות האלו ואת היום הזה", כתב שר האוצר וחבר הקבינט המצומצם בצלאל סמוטריץ', "זו נקודת המפנה במלחמה שתביא בעז"ה לניצחון ולהשמדת חמאס. מוטב מאוחר מלעולם לא".

ואולם, כחודש לאחר הפעלת מרכזי החלוקה החדשים, שהוכתרו כבשורה הגדולה של מבצע מרכבות גדעון, שוב מתפרסמים סרטונים של חמושי חמאס משתלטים על משאיות סיוע ומעבירים אותן למחסנים שבשליטת הארגון. חמאס הגדיל לעשות והפיץ תמונות של חלוקת מזון לתושבים שעמדו בסדר מופתי, בניגוד לתמונות ולעדויות על צפיפות וירי במרכזי הסיוע שאובטחו על ידי צה"ל. המסר היה ברור: חמאס הוא עדיין הריבון ברצועה. אם אתם שואלים את עצמכם כיצד באיראן מנצחים בתוך 12 ימים ובעזה מדשדשים כבר עשרים חודשים, הַביטו על משאיות הסיוע.

לכל אורך המלחמה הפעילה ישראל מעגל שוטה וחסר מוצא: ביד אחת היא שלחה חיילים כדי להשמיד את חמאס, וביד השנייה המשיכה להעביר לו את האספקה שהחזיקה אותו בחיים, באמצעות משאיות הסיוע שנכנסו לרצועה ברציפות ושחמאס השתלט עליהן. הסיוע שימש לא רק את אנשי חמאס עצמם; מכירתו לתושבים במחירים מופקעים הכניסה לקופתו את המזומנים שאפשרו לו להמשיך לגייס פעילים חדשים תחת אלה שישראל הרגה. תוך כדי שנה וחצי של לחימה, צבר חמאס קרוב למיליארד דולר במזומן. המשך השליטה בצינור המזון והציוד הרפואי, הוא שהשאיר את חמאס כמושל ברצועה. ישראל ניסתה למגר את חמאס כגורם שלטוני, אבל נתנה לו את המשאבים שהשאירו אותו שם. זו הייתה ועודנה הסיבה להתמשכות המלחמה בעזה.

התוכנית החדשה לחלוקת הסיוע ההומניטרי החלה לפעול ברצועה ב־27 במאי. ארבעה מרכזי חלוקה נפתחו ברצועה על ידי הקרן ההומניטרית לעזה (GHF), ורבבות תושבים התחילו לפקוד אותם ולקבל חבילות ובהן מוצרי מזון בסיסיים. לראשונה חולק בעזה סיוע הומניטרי מבלי שחלק ניכר ממנו ייפול בידי חמאס. ואכן, ברגע שהתברר לתושבים כי הם אינם תלויים בחמאס לצורכיהם הבסיסיים, מעמדו החל להתפורר. העזתים הפרו את הנחיות חמאס ונהרו בהמוניהם אל מתחמי חלוקת המזון. הם החלו לבזוז את מחסני המזון של חמאס ואת מחסני הארגונים הבינלאומיים, כמו גם חנויות ושווקים ברחבי הרצועה. חמאס לא הצליח לכפות עליהם את מרותו. חמולות מקומיות כמו זו של יאסר אבו־שבאב החלו להציע הגנה חלופית לזו של חמאס, ובפועל לערער על שלטונו באזורים מסוימים.

ללא רישום ומעקב

אלא שבניגוד להבטחות החגיגיות, מרכזי החלוקה לא היו לבד בסיפור. עוד לפני כן, לאחר שבמרץ הופסקה כליל הכנסת סיוע לרצועה, החלו הלחצים להכניס סיוע וחודשו הקמפיינים בדבר "הרעבה המונית", הפעם גם מצד ממשל טראמפ. כיוון שהפעלת המרכזים התעכבה, הודיע ראש הממשלה שלתקופה קצרה יחזרו להיכנס משאיות סיוע בשיטה הישנה – כלומר זו שבה הן נופלות בידי חמאס. גם לאחר הפעלת המרכזים, חלק מהמשאיות המשיכו להיכנס לרצועה ללא פיקוח על אופן החלוקה. במערכת הביטחון טענו שמדובר בכמות מזערית ובמהלך זמני, עד שמתחמי החלוקה יתחילו לעבוד. ואולם גם כאשר כל ארבעת המתחמים עבדו, משאיות סיוע נטולות בקרה המשיכו להיכנס.

יתרה מזו, ערב פרוץ המלחמה באיראן אפשרה הממשלה כניסת משאיות דרך מעבר זיקים, כלומר ישירות לצפון הרצועה, לאזור הנשלט בידי חמאס. הצעד הזה עמד בניגוד מובהק לאסטרטגיה שבמסגרתה הוקמו מרכזי הסיוע דווקא בדרום הרצועה ובמרכזה – באזור רפיח, בחאן־יונס ובציר נצרים – מתוך ניסיון להעביר את האוכלוסייה דרומה ולפנות את העיר עזה ואת צפון הרצועה מתושבים, כדי שצה"ל יוכל לכבוש ולטהר את האזור ממחבלי חמאס. בצה"ל ובמתפ"ש יודעים היטב שמשאיות שמגיעות לצפון הרצועה ולעיר עזה נופלות לידי חמאס, ושהן מעודדות תושבים להישאר בצפון במקום להתכנס לאזורים ההומניטריים.

התמונות לא איחרו להגיע: שבוע וחצי לאחר שהמשאיות החלו להיכנס לצפון הרצועה, בחסות המלחמה באיראן, פורסמו סרטונים של חמושים המשתלטים עליהן ודואגים שיגיעו למחסני הארגון. חמאס הפיץ את התצלומים ואף חילק בעצמו מזון לתושבי הרצועה, דבר שלא טרח לעשות עד היום. כל זה כדי להבהיר שהוא עדיין הריבון ברצועה, אף שצה"ל כבש לכאורה חלקים גדולים ממנה, ואף שמרכזי הסיוע הוצגו כ"נקודת מפנה אסטרטגית" שתשנה את המערכה. השר סמוטריץ', שטען כי גרגר סיוע לא יגיע לחמאס ואז גילה שהגיעו גרגרים רבים, איים להתפטר בשידור חי בתוכנית "הפטריוטים", אם הכנסת הסיוע לצפון הרצועה לא תופסק. באותו ערב הורו ראש הממשלה ושר הביטחון לעצור את הסיוע לצפון הרצועה, והנחו את צה"ל להציג תוכנית פעולה חדשה.

כל זה מעלה את השאלה המתבקשת: מדוע המשיכה ישראל להעביר סיוע במשאיות, אף שהוקם מנגנון חלופי? בתחילה טען מתאם פעולות הממשלה בשטחים כי כל עוד מרכזי הסיוע אינם פועלים באופן מלא, יהיה צורך בתוספת סיוע באמצעות משאיות. אלא שגם כאשר מרכזי החלוקה עבדו במתכונת מלאה, משאיות סיוע המשיכו להיכנס למרכז הרצועה ולדרומה, ובהמשך גם לצפון הנשלט על ידי חמאס. לטענת מתפ"ש, גם בתפוקה מלאה הקיבולת של המרכזים אינה מספיקה כדי להאכיל שני מיליון עזתים. אלא שהדבר קשור יותר ליעילות התפעול מאשר לקיבולת: מרכזי הסיוע אינם מחלקים ארוחות כמו בבית תמחוי, אלא ארגזים המכילים מוצרי גלם, כמו פסטה, מלח, אורז, חיטה ושמן. כל ארגז כזה מיועד להזין משפחה לשבוע. ואולם לא נערך שום רישום או מעקב אחרי מי שמקבל את הארגזים הללו. אף אחד לא מוודא למשל שראש משפחה אכן מקבל ארגז אחת לשבוע ולא כל יום, או שכל המשפחות שהתפנו אכן מקבלות מזון. מי שמגיע מקבל ארגז והולך, ולא נערכות שום בדיקות. אין שום דרך לוודא למשל שמחבלי חמאס לא מגיעים למרכז החלוקה ונוטלים ארגזים.

המוץ והתבן

במערכת הפוליטית, לעומת זאת, יש המעריכים כי הסיבה האמיתית להמשך חלוקת הסיוע באמצעות משאיות קשורה לכך שמי שלא אהב את הרעיון בשנה וחצי הראשונות של המלחמה, לא אוהב את דרך החלוקה הזו גם כעת, ופעל לשמר גם את השיטה הישנה. בצה"ל התנגדו נחרצות למעורבות חיילים בחלוקת סיוע הומניטרי, בייחוד הרמטכ"ל ושר הביטחון הקודמים שסברו כי מדובר בפתח ל"ממשל צבאי". הרמטכ"ל הנוכחי נבחר בין השאר על רקע הסכמתו למנגנון חלוקה חדש, אבל בפועל לא יצר תוכנית כזו. כשהיה צורך לאשר את מבצע מרכבות גדעון, התוכנית הוצגה ללא מנגנון הומניטרי חלופי. הדבר עורר התנגדות לא רק בקרב שרי הציונות הדתית אלא מצד מרבית שרי הממשלה. כתנאי לאישור המבצע הם דרשו מנגנון חלוקה חדש, כזה שלא יפיל את השפע לידי חמאס. צה"ל הסכים ויצר את המנגנון בתיאום הקרן האמריקנית, אבל טען שייקח זמן להביא אותו להבשלה מלאה.

בינתיים יש בצה"ל בכירים הקוראים להפסיק את מבצע מרכבות גדעון בטענה שהוא הגיע למיצוי, בשעה שאפילו לא הצליחו להשלים את ההיערכות למנגנון החדש של חלוקת סיוע. ככל שמתקדמים הדיונים לגבי עסקת חטופים נוספת, כך מתרחקת ההפרדה ההומניטרית שאמורה להיות מרכיב קריטי במערכה.

הסבר נוסף לכניסת המשאיות קשור למלחמה באיראן. האישור לכניסת המשאיות לצפון הרצועה הגיע ערב המלחמה, ויש המשערים שמדובר בניסיון להימנע מביקורת בינלאומית בגזרת עזה, בשעה שישראל זקוקה לכל פירור של תמיכה לצורך מהלך כמו תקיפה באיראן. מרכיב נוסף הוא הקושי של מתאם פעולות הממשלה בשטחים לזכות בשיתוף פעולה מארגוני האו"ם, שסירבו להעביר סיוע דרך מרכזי החלוקה. המשאיות שנכנסות לרצועה שייכות לארגוני או"ם, כמו תוכנית המזון העולמית והמטבח המרכזי העולמי. דובר צה"ל נזף בארגונים הללו וטען כי הם "מעדיפים לשתף פעולה עם חמאס מאשר איתנו", אבל בסופו של דבר התאפשרה חלוקת סיוע שלא דרך מרכזי החלוקה, כנראה כדי להימנע מהביקורת.

ייתכן שכניסת המשאיות לעזה קשורה גם לניסיון להביא גורמים אזרחיים לתפוס את מקומו של חמאס. בחודש האחרון בזזו ההמונים משאיות סיוע רבות עוד לפני שהן הספיקו להגיע למחסנים של ארגוני הסיוע, אבל גם לפני שהצליחו להגיע לידי חמאס. נשמעה אף טענה שבצה"ל מדליפים במכוון את מסלול המשאיות כדי לאפשר את הביזה ההמונית. קבוצות מאורגנות שאינן שייכות לחמאס קיבלו בדרך זו הזדמנות להשתלט על משאיות ולערער את שלטונו, כפי שעשה אבו־שבאב ברפיח. זו אכן לא השיטה האלגנטית והיעילה ביותר לחלוקת סיוע, אבל היא עדיפה בהחלט על מצב שבו חמאס משתלט על המשאיות. זה עבד במידה מסוימת במרכז ובדרום הרצועה, אבל בצפון הרצועה הייתה לחמאס שליטה טובה יותר בשטח והוא השתלט בקלות על המשאיות.

הסיבה להקמת מתחמי הסיוע היא אותה אסטרטגיה של "הפרדה הומניטרית". אם ישראל רוצה לנצח ארגון טרור המוטמע בתוך אוכלוסייה אזרחית, היא חייבת להפריד את המוץ מהתבן. הרעיון היה להקים מתחמים הומניטריים ולהניע אליהם את האוכלוסייה אחרי בידוק, ורק שם להעניק סיוע ולחלק מזון ושירותים אזרחיים. תחת ההנחה שמי שנשארו מחוץ לאזור ההומניטרי הם רק מחבלי חמאס, קל יותר לכבוש ולטהר את הרצועה.

הקבינט המצומצם קיים השבוע שני דיונים על תוכנית מחודשת לסיוע ההומניטרי, אבל מתווה ברור עדיין אין. לקראת הדיונים שלחה השרה אורית סטרוק מכתב לחברי הקבינט ובו טענה כי "ההפרדה ההומניטרית היא המפתח לניצחון בעזה, ניצחון שבהישג ידנו ממש, לו רק נדבוק ביישום ההחלטה בעקביות. כל גרירת רגליים מרחיקה אותנו מניצחון, ולצערי גם מביאה עימה נפגעים מיותרים". לדברי סטרוק יישום ההפרדה הוסג לאחור, וקיימת פקודה האוסרת ירי לעבר מחבלי חמאס המלווים את משאיות הסיוע.

עסקת חטופים, במיוחד חלקית, תסיג עוד לאחור את הניסיון לייצר את ההפרדה ההומניטרית. כל עסקה תכלול גם הכנסת סיוע מסיבית, כפי שקרה בעסקאות הקודמות, ותיתן לחמאס עוד אוויר לנשימה. הממשלה לא צריכה לקיים דיונים ארוכים ולגבש תוכניות פעולה חדשות, אלא רק להתחייב לתוכנית הקיימת וליישם אותה במלואה.

בזמן שהפצצנו

נושאים רבים קיבלו לפתע פרספקטיבה מחודשת עם התקיפה באיראן. למשל, הנכונות לבצע ויתורים מרחיקי לכת לצורך שמירה על הקואליציה. מתווה הגיוס שהוסכם עליו ערב המלחמה באיראן לא היה מתווה טוב; הדרך היחידה להצדיק אותו היא ההבנה בדיעבד שאילו הממשלה הייתה מתפרקת, הדבר היה פוגע ביכולתה לשגר את המטוסים לשמי איראן באותו לילה. מה שיכולה לעשות ממשלה יציבה, לא בהכרח יכולה לעשות ממשלה שהיא ברווז צולע. מי שתהה כיצד דווקא מפלגת הציונות הדתית, המייצגת מגזר שבניו נופלים במספרים גדולים בשדה הקרב, מוכנה לאפשר חוק שיפטור בפועל את רוב הצעירים החרדים מגיוס, קיבל אולי את התשובה. גם יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, שעמד כחומה בצורה לאורך הדרך והתעקש על חוק גיוס שבאמת יגייס חרדים ויגבה מחיר ממי שלא מתגייס, הסכים למתווה גיוס שראשי הישיבות החרדיות שמחים לחתום עליו.

הפוליטיקאים החרדים, לעומת זאת, מצטיירים בדיעבד בקטנותם. מי שלא היה מוכן לגייס חרדי אחד לפני המתקפה באיראן, רואה בה עכשיו את התירוץ להפסיק גם את המלחמה בעזה, ויחד איתה את הלחץ לגייס חרדים. יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני, שסירב לשמוע על גיוס בוחריו גם כשחיילים נפצעו ונהרגו על אדמת עזה, מזלזל עכשיו גם בקורבנם. "אני לא מבין עד לרגע זה על מה אנחנו נלחמים", אמר, וקרא לטראמפ להפסיק את המלחמה. דברים דומים השמיע ח"כ ינון אזולאי מש"ס. יו"ר מפלגתו אריה דרעי, חבר הקבינט, היה שותף סוד לתקיפה. כשחושבים על כך שידע מה שידע, היה אפשר לצפות שילחץ לוויתורים משמעותיים יותר מצד שותפיו החרדים.

את תקופת המלחמה ניצלו החרדים כדי לגבש את המתווה להצעת חוק, בשאיפה שהיא תעבור עד סוף כנס הקיץ. למי שהספיק לשכוח ברצף האירועים המסחרר, לא רק שהמתווה המוסכם לא יגייס צעירים חרדים, הוא גם מסיר את המנוף העיקרי עליהם כרגע: הסנקציות הכלכליות הכבדות. תחילה יוחזרו קצבת האברך וסבסוד המעונות, ורק לאחר חצי שנה ייבדק מצב יעדי הגיוס ואולי יוחזרו חלק מהסנקציות. אלא שסנקציות תאורטיות מתישהו בעתיד לא באמת יגייסו מישהו עכשיו, ועד אז א־לוהים גדול. אם יש מישהו שיודע למסמס גזירות, אלה הפוליטיקאים החרדים.