לאחר ההכרזה על הפסקת אש וחזרת מערכת החינוך, אנחנו כביכול חוזרים לשגרה אבל האוויר מלא בשאלות, חלקן מיידיות ואחרות ארוכות-טווח – מה תהיה ההשפעה של הפסקת האש על הלחימה בעזה? האם זו תהיה הפסקת אש כמו בעזה, כמו בלבנון או כמו בחזית השקטה-יחסית בסוריה? האם היה נכון להסכים לסיים את הלחימה בלי להפיל את משטר האייתולות? האם זה בכלל הישג אפשרי? האם פרויקט הגרעין האיראני אכן הושמד? האם ניגרר לעוד ועוד סבבים נגד איראן?
עוד כתבות בנושא
את התשובות לחלק מהשאלות האלה נדע בזמן הקרוב. בשביל להשיב על חלקן נצטרך לחכות. אבל הנחת יסוד אחת צריכה ללוות אותנו בכל תרחיש: הניצחון המוחלט, במובן של "נחיה בשקט ולא תהיה עוד מלחמה כי הכנענו את כל האויבים", לא נמצא כרגע על הפרק. ככל שנפנים את זה, כן ייטב לנו ולבנינו.
אחרי כל אויב מגיע עוד אחד
זו לא נבואה ולא ראיית שחורות, אלא עיקרון פשוט שיודע כל מי שלומד תנ"ך או היסטוריה. נתחיל מההיסטוריה הקרובה: אחרי מלחמת השחרור היה מבצע סיני, ואז מלחמת ששת הימים וההתשה ויום הכיפורים, שהייתה הפעם האחרונה שהיה עימות צבאי גדול נגד סוריה ומצרים. האם הגיע השלום? לא ממש. הייתה מלחמת לבנון ראשונה ושנייה, ואינתיפאדה ראשונה ושנייה וסבבים חוזרים של לחימה בעזה ואז טבח שמחת תורה.
הכי מעניין
כך היה גם בפעמים הקודמות שהיה שלטון יהודי בארץ ישראל. המכבים שחררו אותנו מהיוונים, אבל אחריהם הגיעו הרומאים. מי שלומד תנ"ך רואה איך אחרי ששקטה הארץ בתקופת השופטים, לכל היותר למשל כמה עשרות שנים, הגיע אויב אחר. דוד ניצח את גוליית, ואותם פלישתים הביסו את הצבא הישראלי והרגו את המלך כעבור זמן לא-רב. גם אחרי שהפלישתים הובסו באופן סופי, ובימי שלמה המלך שרר פה שקט מבורך, הגיעה האימפריה המצרית, ואחריה הארמית, האשורית והבבלית. דור-דור ומלחמותיו.
מלחמת העולם הראשונה. | צילום: שאטרסטוק
אגב, העיקרון הזה אפילו לא ייחודי למזרח התיכון. גם באירופה, 80 השנים שחלפו מאז מלחמת העולם, שבהן צרפת, גרמניה, איטליה ואנגליה לא נלחמות אחת בשנייה, הן אירוע די חריג ביחס למאות השנים הקודמות. בל נשכח גם שאזורי רוסיה, אוקראינה ויוגוסלביה לא תמיד היו שותפות לשקט החריג הזה.
איראן לא ייסדה את חמאס
אז מה זה אומר, שהמבצע באיראן לא שינה שום דבר? מובן שלא. האיראנים בנו תוכנית גרעין אדירה שמטרתה המוצהרת הייתה להשמיד, להרוג ולאבד אותנו. אם אכן הצלחנו להשמיד את הגרעין האיראני, או לפחות לפגוע בו פגיעה אנושה, הרי שהעולם שלנו הוא מקום בטוח יותר, עבור המערב בכלל ועבור מדינת ישראל בפרט. במבט רחב יותר, איראן בנתה סביבנו זרועות תמנון, ובשנה וחצי האחרונות קרסה "טבעת האש" המפורסמת של קאסם סולימאני בחסדי שמים ובמאמץ אנושי וטכנולוגי אדיר. זה היה איום כבד, והפירוק שלו הוא רווח והצלה גדולים.
ובכל זאת, יש כאלה שאולי ממהרים לשכוח שחמאס הוא לא המצאה איראנית. ערביי ארץ ישראל נלחמו בנו כשבאיראן עוד היה משטר חילוני. יש בעולם מאות מיליוני אנשים שרוצים את חלקת האדמה שעליה בנויה מדינת ישראל, מסיבות לאומיות ודתיות, ומסכימים להרוג ולמות בשבילה. פניהם אינן לשלום, ניסינו את זה כבר.
גלגלי ההיסטוריה אינם צפויים. יכול להיות שהמדינות הערביות שסובבות אותנו יעברו לאסלאם מתון וישכחו מהרצון הקנאי והרצחני למחוק את כולנו, ושגם ערביי יהודה ושומרון יחליטו יום אחד לקבל את השלטון הישראלי. אבל זה לא דבר שאנחנו מסוגלים לגרום לו בכוחות עצמנו. עד שזה יקרה, נצטרך להרחיק איום אחד ועוד אחד, בכל פעם מחדש.
בינתיים, אנחנו צריכים להמשיך לזכור את המסר של מתקפת הפתע מלפני שנה וחצי: אנחנו תמיד עלולים לספוג הפתעות, ולכן צריך להמשיך להחזיק צבא חזק וערני ולהגן על הגבולות. צריך גם לזכור שאסור לנו לקרוע את עצמנו במאבקים פנימיים. אפשר גם להתפלל שאולי לא יהיה שלום נצחי, אבל לפחות הפעם הבאה שבה תשקוט הארץ 40 שנה תהיה בימי חיינו.