סוכנות הידיעות רויטרס דיווחה הבוקר (שני) שחיל האוויר הישראלי תקף את כלא אווין שבצפון טהראן - אחד האתרים הרגישים והסמליים ביותר של המשטר האיראני. הדיווח מסתמך על הודעה רשמית של סוכנות מיזאן, זרוע התקשורת של מערכת בתי המשפט באיראן, אשר אישרה שהכלא אכן הותקף ו"נגרם לו נזק חלקי", אך הוסיפה וטענה כי "המצב תחת שליטה מלאה". לא דווח על נפגעים, ובשלב הזה לא ברור מה היקף הפגיעה בפועל.

זמן קצר לאחר פרסום הדיווח, הגיע גם האישור הישראלי. שר הביטחון ישראל כ"ץ פרסם הודעה המאשרת שבהתאם להנחיית ראש הממשלה נתניהו, צה"ל תקף "מטרות משטר וגופי דיכוי שלטוניים בלב טהראן", כאשר ברשימה נמנו בין השאר מפקדות משמרות המהפכה, מטה הבסיג', מפקדת האידיאולוגיה – וכלא אווין.

העובדה שצה"ל סימן את אווין כמטרה בשלב הזה של המלחמה עם איראן מעוררת שאלה אסטרטגית חדשה: עכשיו שתוכנית הגרעין האיראנית נפגעה קשות אם לא הושמדה לחלוטין, האם ישראל עברה לפעולות ישירות שמטרתן ערעור יסודות הדיכוי של המשטר? ובמקרה הזה, האם ייתכן שמאחורי התקיפה עומדת תקווה או תוכנית לשחרור אסירים פוליטיים - מתנגדי המשטר, שרבים מהם כלואים בכלא אווין - כדי שיוכלו להתסיס את הציבור ולהביא להפלת משטר האייתוללות?

כלא אווין נחשב במשך עשרות שנים למוסד האכזרי ביותר באיראן, ולאחד הסמלים הברורים ביותר של הדיכוי הפוליטי במדינה. הוא נבנה בשנות ה-70, אז שימש את סוכנות הביון סוואק של השאה כאתר עינויים והוצאות להורג. אחרי המהפכה ב־1979 עבר לידי המשטר האסלאמי החדש. אלא שגם תחת משטר חומייני וח'מינאי אחריו, אווין לא חדל מלהיות בית כלא אכזרי במיוחד לפעילים פוליטיים, אינטלקטואלים, עיתונאים ומתנגדים. התקופה האפלה ביותר בתולדות הכלא התרחשה בקיץ 1988, כאשר לפי הערכות של ארגוני זכויות אדם אלפים מהאסירים הפוליטיים שהיו כלואים שם הוצאו להורג על סמך משפטי בזק.

על פי הדיווחים שנאספו בשנים האחרונות על ידי ארגוני זכויות אדם וגופי תקשורת מערביים, בהם ה-BBC ומשמר זכויות האדם, חלקים מהכלא מנוהלים כיום בפועל על ידי משרד המודיעין ומשמרות המהפכה, והם כוללים אגפים ייעודיים לנשים, לחברי מיעוטים אתניים, ולעצירים שנעצרו בעקבות גלי המחאה של השנים האחרונות.

אחת מהעדויות הבולטות הגיעה ב-2024 מדיווח מפורט שפרסם ה-BBC, ותיאר את שגרת הטרור הפסיכולוגי והפיזי בתוך אגף הנשים של הכלא. נסים, ספרית צעירה שהשתתפה במחאת "אישה, חיים, חירות" לאחר מותה של מהסה אמיני, סיפרה כי הוחזקה במשך ארבעה חודשים בבידוד בתא ללא חלון, מיטה או שירותים, כשסוהריה מאיימים עליה מדי יום בעינויים ובמוות."הם אמרו לי לשמוע את קולות העינויים ולדעת שאני הבאה בתור", תיארה.

עדות נוספת, של אסירה בשם רזוואנה, מתארת כיצד גילתה שהיא בהריון בזמן שהותה בכלא, לאחר שהורשתה לפגוש את בעלה הכלוא באגף הגברים. למרות סיכון גבוה להפלה עקב אפילפסיה, לחץ נפשי ותנאי כליאה קשים, היא נאלצה להיאבק במשך שבועות כדי לקבל טיפול רפואי בסיסי, והצליחה רק לאחר ששאר האסירות פתחו בשביתת רעב ממושכת.

אלה רק שניים ממאות סיפורים שיצאו על הכלא בעשורים האחרונים, וחיזקו את תדמיתו כסמל אימתני של המשטר האסלאמי. אך כאמור, התקיפה הישראלית על הכלא, שבשלב הזה נראה שלא פגעה באסירים, עשויה להיתפס לא רק כתקיפת תשתית שלטונית אלא כאיתות מודע לאסירים ולמשטר כאחד. באיראן כבר נשמעות הערכות זהירות על כך שמטרת הפעולה הייתה לאפשר בריחה מבוקרת של אסירים פוליטיים, ואולי אף לזרוע את זרעיה הראשונים של תסיסה מבית.

אם אכן זו הייתה הכוונה, מדובר באחד הצעדים הבוטים ביותר לכיוון מהפכה באיראן שנקטה ישראל במהלך מבצע "עם כלביא", לצד הפגיעה ברשת הטלוויזיה הממלכתית האיראנית. ימים יגידו האם התקיפה הזו השיגה את יעדה.