כאשר שר העבודה יואב בן צור החליט על פתיחת המשק לעבודה על אף שמסגרות החינוך נותרו עדיין סגורות - פרסמה שדולת הנשים בישראל הצהרה: "שוב גברים מחליטים ונשים משלמות את המחיר". התמונה מהישיבה שהציגה כ15 גברים מסביב לשולחן - רק הדגישה את החוסר בקול הנשי בסיטואציה.
מנגד היו שטענו שיש כבר מלחמה בשבע חזיתות, ואין שום צורך לפתוח חזית שמינית של מאבק בין גברים לנשים. אנחנו כבר מזמן לא בתקופה בה ילדים הם נחלת האישה בלבד, וברוב הבתים מנהלים כיום זוגיות שיווניות, אז אם המסגרות סגורות - זו בעיה של המשפחה.
עד כמה הטענה הזאת נכונה? קשה לתת מספרים מדויקים, אבל לפי דו"ח בינלאומי שפורסם על סגירת המסגרות בתקופת הקורונה במדינות ה-OECD, ב-62% מהבתים הנשים הן אלו שלקחו על עצמן את רוב\כל הטיפול בילדים בתקופה הזו, ואילו רק ב-22% היו אלו הגברים. אם נסתכל על התקופה הנוכחית, בה מאות אלפי גברים בגילאי 25-45, נמצאים במילואים, אפשר להניח שהפערים אף גדולים יותר. הערכה זהירה נוספת היא שהגברים המסוימים במשרדי הממשלה, בכירים בקריירה ציבורית תובענית - אינם חלק מאותם 16% שמנהלים הורות שוויונית.
הכי מעניין
אז האם קיים פה מאבק אינטרסים בו לגברים המנוכרים אכפת רק מהכלכלה, כי במילא הנשים שלהן הן אלו שתקועות בבית עם הילדים בג'אגלינג המטורף הזה בלי המסגרות? ודאי שלא, אין כאן מאבק או ניכור, אלא פשוט קצת חוסר מודעות.
כשיאיר לפיד נכנס לכנסת, אחד החוקים הראשונים שהוא קידם היה תוספת תקציב למען אוטיסטים, מאותה סיבה שמיכל וולדיגר מקדמת רפורמות לשיפור מערכת בריאות הנפש - שניהם פועלים למען מה שהם רואים בבית.
העולם מלא בבעיות אינספור, אבל הכוח שלנו מוגבל, ולרוב נתייחס קודם למה שניצב לנו מול העיניים, ואם יש גבר שתקוע כבר חודש בטנק בעזה, אז גם אם הוא אבא - השילוב בין העבודה למסגרת זה לא הדבר הראשון שקופץ לו לראש. זה לא עושה אותו אדם רע אלא פשוט אנושי.
לוחמי צה"ל ברצועת עזה, מאי 2025 | צילום: דובר צה"ל
הרבנית חנה גודינגר-דרייפוס סיפרה שנשאלה פעם אם מותר להתפלל עם תינוק על הידיים, למרות ההלכה שאין להתפלל עם דבר שיסיח את הדעת. הרבנית ראתה מקום להתיר על סמך היתר לחייל להתפלל עם נשק מתוך מחשבה שהחייל יהיה מוטרד יותר אם יניח את הנשק בצד. רב אחד התנגד לתשובתה וטען שתפילת שמונה עשרה אורכת רק כמה דקות, והוא לא מבין מה הבעיה להניח בדקות האלו את התינוק בצד. לאותו רב יש חמישה ילדים משלו, אך כשהרבנית דרייפוס תיארה לו אשה בחופשת לידה עם ניובורן עצבני שצורח כשמורידים אותו מהידיים, הרב הודה שמעולם לא חשב על זה.
בישיבת ממשלה אחרת הציע השר אליהו להקדים את החופש הגדול בשבועיים ובהתאם גם את תחילת שנת הלימודים הבאה. השרה סטרוק ענתה לו ישר: "אפשר לנצח את איראן אבל אי אפשר לנצח את יפה בן דוד".
הצעתו של השר אליהו, היא אמנם הגיונית לחלוטין, בהנחה שאין לימודים בשבועיים האלו (ולא, חצי שעה זום ולינק למשימה באתר הוא לא יום לימודים), אבל עם זאת היא לגמרי נאיבית. ממש כמו לשאול למה יוצאים לחופש שבוע וחצי לפני פסח או למה לא למזג בין החופש הגדול לחגי תשרי. להציע הצעה כזאת, בתור אבא לשבעה ילדים במערכת החינוך בישראל, מדגים בדיוק את חוסר המודעות הזה. השר אליהו, אתה איתנו? אתה לא זוכר שאפילו אחרי השבתה של שלושה חודשים בקורונה לא הסכימו לוותר על חופשה בל"ג בעומר למרות שבאותה שנה בכלל נאסרו המדורות? אז באמת נראה לך שדבר פעוט כמו מלחמה נגד איראן יביא לשינוי של שבועיים בלוח החופשות?? ואולי אין זה מקרה, שאורית סטרוק, אמא ל-11 ילדים, היתה זו שהעמידה אותו על טעותו ולא אף אחד מכל הגברים האחרים שהיו הרוב המוחלט של המשתתפים בישיבה.
השרה אורית סטרוק. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אז האם צריך שיהיו יותר טייסות קרב, טנקיסטיות או לוחמות בסיירת מטכ"ל? אני לא בטוחה. אבל האם צריך שיהיו יותר נשים (ולפעמים נשים בכלל) במשרדי הממשלה השונים? בהחלט כן. לא בגלל שגברים הם רעים או שהם נגדנו חלילה, אבל המציאות מראה שכל התיאוריות על הורות שוויונית לא לגמרי מחזיקות מים, במיוחד לא בשעת מלחמה, שרוב מי שנלחם בה אלו הגברים. ולכן, כאשר מחליטים החלטות שישפיעו בעיקר עלינו הנשים - אנחנו חייבות להיות שם, כדי לוודא שבזמן שהגברים מחזיקים את הנשק, אנחנו נוכל להמשיך להחזיק את התינוק.