כמו במשל הילדים על העכבר שנפל לדלי שמנת, המשיך לבעוט עד שהיא הפכה לחמאה וטיפס החוצה, בזמן שהעכברים האחרים התייאשו וטבעו, כך, בעשרים החודשים האחרונים, עמדה ישראל בגבורה בלחץ שהופעל עליה, מבחוץ ומבפנים, להפסיק את המלחמה "חסרת התכלית", להפסיק לבעוט בשמנת, לחץ שהתחיל ממש מההתחלה.

מתחילת 2024 מופעל לחץ להפסיק את המלחמה כי בכל מקרה הפסדנו אותה ב-7 באוקטובר ו/או ניצחנו אותה כבר החודשים הראשונים ואין מה להשיג בה יותר (לעיתים מצד אותם הדוברים עצמם), וכעת הזמן לבצע עסקה, ולחזור לקווי הפתיחה, כשהפעם, כך הבטיחו לנו, זה יהיה שונה. להפסיק את המלחמה שגם ככה כבר איבדה ממטרותיה, ולהפוך אותה בדיעבד לעוד סבב מורחב כנגד חמאס.

מי שדחפו להפסקה כזאת לא הבינו שהפעם זה שונה, בשני מובנים - האחד, המובן מאליו, הוא שלא ייתכן שאחרי הטבח הנורא יהיה פה עוד סבב, גם אם מורחב. במובן האסטרטגי יותר, 7 באוקטובר העניק לנו, במחיר זוועות נורא, את האפשרות לשנות את המציאות האסטרטגית שנבנתה סביבנו, החבל שהולך ונכרך סביב צווארנו לפחות רבע מאה.

ב-7 באוקטובר ישראל הבינה את מחירה של טבעת החנק שמונחת סביב צווארה, אך גם קיבלה הזדמנות – מלחמה יוצרת רגע טרנספורמטיבי, זמן שבו ניתן לשנות דרסטית את המציאות. מה שבשגרה עשוי לקחת שנים, ניתן לבצע בחודשים. ומה שהיה עלול לקחת עשורים, מתבצע בפחות משנתיים.

לולא המשך המלחמה בעזה, לא ניתן היה להסיר את איום חיזבאללה. ללא נפילת חיזבאללה, לא היה נופל המשטר הפרו-איראני בסוריה. ללא נפילת שניהם, קשה מאוד היה לבצע את התקיפה באיראן.

מלחמה היא מציאות קשה, בלתי נסבלת, אך למלחמה יש תפקיד במציאות - המשך המדיניות באמצעים אחרים, אבל באמת. לא המשך המדיניות כפי שבטעות מובן על ידי שואלי ב"אז מה עם היום שאחרי?", אלא במובן הפשוט של המילה מדיניות כפי שהיא. מלחמה היא דרך נוספת להשיג מטרות מדיניות, כשאין ברירה אחרת וכשהמטרות חשובות מספיק, ומשכך, התמשכותה, במקרה הצורך, היא היא המדיניות.

במשך יותר מעשרים חודשים הצטיינה הנהגתה המושמצת של ישראל בדיוק בכך - בלהשאיר את המלחמה בחיים, כל הזמן, ולא לעצור אותה, על אף הפיתוי. כמה ביקורת נשמעה עליה בשל כך. כמה זלזול. כמה חוסר הבנה. מי שטענו שאסור לסיים את המלחמה בטרם השגת מטרותיה נקראו אוכלי מוות. האשימו אותם בחוסר אכפתיות לחיי אדם, אולם כיום ניתן להגיד שהם אלו שהבינו את המציאות טוב מכולם.

משנכפתה על ישראל מלחמה, היה עליה להביא לכך שאותו יום נורא שבו החלה המלחמה יהיה המפתח למשהו שונה. המפתח לשינוי מצבה הבסיסי של מדינת ישראל. לא חזרה סתמית למצבה הקודם - כי לא היה ניתן לחזור אליו - אלא הפיכתו מהיסוד.

כיצד היה אמור להיראות אותו שינוי? היום התשובה נראית ברורה, אך יש להודות בכנות שהיא לא הייתה נראית כה ברורה בעשרים החודשים האחרונים. כנראה שלא היה אדם אחד בעולם כולו שדמיין שהשינוי יסתיים בהסרת האיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל בפעולה משולבת שלה ושל בעלת בריתה הגדולה. אך כמו העכברים, מי שעוצר, מי שלא מנסה, מי שלא מנצל את תקופת הטרנספורמציה כדי לבצע שינוי, לא יגלה.

כששאלו את צ'ר'ציל בימים האפלים ביותר של מלחמת העולם השניה, כשהכל היה נראה חסר סיכוי, מה האסטרטגיה שלו, התשובות שלו נעו בין התשובה "If you're going through hell, keep going"  לבין האמירה האופטימיות יותר "Keep calm and carry on". ישראל לא נלחצה, לא נשברה, והמשיכה ללכת בגיהנום של המלחמה, וכעת, אחרי דם יזע ודמעות - אלוהים כמה דמעות - היא מקבלת את התמורה.

הבוקר הזה הוא בוקר של הודיה, שמגיעה בד בבד עם כאב, ועם חשש. הודיה לבעלי בריתנו, הודיה לבורא עולם, וגם הודיה לכל אותם הישראלים שלא נשברו. שלא שעו לפיתוי לחזור לשקט, רצון שהוא מובן, אך לעיתים כזה שאסור לבחור בו. למי שהבינו שעת מלחמה ועת שלום, וזוהי עת מלחמה.

עת השלום תגיע. והפעם זה יהיה שלום לא של מדינה מפוחדת שמכה בחזרה באויביה בחמת זעם מיואשת וחוזרת מוכה לפינה, אלא של מדינה בעלת עוצמה מוכחת, מדינה שהסירה בתוך עשרים חודשים את כל האיומים הגדולים על קיומה.

העבודה עוד לא הסתיימה. המלחמה באיראן עוד תעלה במחיר כבד. רצועת עזה עוד תגרום לנו לשלם מחירים כבדים. אך כעת, בעיצומו של הטיפוס המפרך, ניתן להביט לרגע למטה ולראות מה השגנו בעצם העובדה שלא עצרנו. מדינת ישראל באה לעולם ממצב של שואה לתקומה. אותה מדינת ישראל הפכה את היום הקשה ביותר אותו חוותה מאז השואה לתקומה חדשה.