הוסר האיום האיראני, אבל זה לא נגמר

ביום שאחרי השמדת מתקני הגרעין האיראני על ידי ארצות הברית, ניתן לומר שמדובר בהישג ישראלי-אמריקני גדול במונחים היסטוריים, שמונח כבר בכיס. עתה צריך לדבר על ההמשך שמתנקז לשאלה - מה תעשה טהרן?

הנשיא דולנד טראמפ, בהודעתו הלילה, הציע לאיראנים "הסכם שלום". זו הצעה באמת חביבה של איש עסקים שאולי מבין בדולרים, אבל פחות באנשים. האיראנים אינם בעניין של "הסכם שלום" או כל הסכם אחר שהוגדר על ידי האמריקנים במונחים של "כניעה".

את התשובה שלהם, הם סיפקו הבוקר במטח הטילים על ישראל. אופי התגובה הזו מעידה על האסטרטגיה האיראנית להמשך. ראוי לציין כי התגובה האיראנית לא הופנתה כלפי האמריקנים - לא כלפי בסיסי צבא, לא כלפי שדות תעופה ואפילו לא כלפי מדינות החסות של ארצות הברית במפרץ הפרסי. זה הסיפור.

ההיגיון האיראני שלאחר המתקפה האמריקנית יהיה לנסות ליצור חיבור אסטרטגי בין מה שניסה לעשות שליט עיראק סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה, שהתנהלה בין עיראק לבין קואליציה של מדינות ערביות ומערביות, לבין הסיפור של החות'ים במלחמה הנוכחית, שכזכור הסתיים לפני מספר חודשים בסוג של הסכם דו-צדדי אמריקני-תימני.

מה זה אומר? כמו במלחמת המפרץ הראשונה, אז כיוונו העיראקים את הטילים שלהם לישראל כדי לפרק את הקואליציה הערבית מערבי נגדם, כך תנסה איראן לתקוע טריז בין ישראל של נתניהו לבין ארצות הברית של טראמפ. לכן, הרעיון האסטרטגי-אופרטיבי האיראני יהיה למסגר את התגובה שלהם אך ורק כלפי ישראל, ולהימנע ממתקפה נגד האמריקנים – כדי לייצר תוצאה חות'ית.

איראן תנסה לתקוע טריז בין ישראל לארה"ב

תוצאה חות'ית פירושה מצב שבו ארצות הברית חוזרת להתעטף בסוג של בדלנות אל מול הקונפליקט במזרח התיכון ונסוגה ל"מדרון אחורי". זאת, תוך שהיא מותירה את ירושלים להתמודד בעצמה עם האיום ועם המתקפות האיראניות. מבחינת איראן, התכלית הכוללת כרגע היא ניהול מלחמת התשה אך ורק מול ישראל, תוך תקיעת טריז בינה ובין ארה"ב, באופן שהתוצאה הכוללת של המאבק האיראני תהיה כפולה: האחת, מניעת הסכם כניעה שיאפשר לטהרן את חידוש תעשיית הגרעין והבליסטיקה; והשנייה, פגיעה בישראל ושחיקתה לאורך זמן.

הרעיון של תקיעת הטריז מבוסס על ההערכה איראנית כי ארצות הברית אינה מעוניינת בהתכתשות כוללת, אלא מבקשת למנוע מלחמת עולם, ומשהשיגה את היעד הממשי שלה (הרס מתקני הגרעין), היא יכולה לרדת לאותו "מדרון אחורי", ואגב כך להשאיר את ישראל לבדה במערכה.

האם ארצות הברית תשתף פעולה עם האסטרטגיה הזו? צריך לקוות שלא, אבל מה שברור הוא זה: ישראל (בעזרת האמריקנים) אומנם יכולה לנשום לרווחה על השמדת אושוויץ של טהרן. בכך היא עשתה כברת דרך ארוכה, גם צבאית וגם דיפלומטית, במאמץ המוצלח לרתום את וושינגטון למהלך. אבל הדרך עדיין ארוכה. תם, אבל ממש לא נשלם.

איום הטילים הבליסטיים נשאר

עתה ישראל מתמודדת עם האיום הבליסטי, שלמעשה משתק את המדינה ויש לו השלכות קשות בהיבטים כלכליים, חברתיים, תשתיתיים ופסיכולוגיים. בנסיבות שבהן האיראנים יצליחו למסגר את המשך העימות רק מול ישראל, להרחיק את ארצות הברית מהמשך המעורבות, תוך גרירת ישראל למלחמת התשה – זה הדבר אליו ישראל צריכה עתה להיערך. זהו היעד האסטרטגי הישראלי לטיפול וסיכול.

לאורך זמן, היכולת האיראנית לשגר טילים לעבר ישראל עשויה אומנם להיפגע. אבל שאלת הזמן היא שאלת מפתח. לא בטוח שישראל רוצה ויכולה למשוך את העניין חודשים רבים. מכאן שהדבר יחייב את ישראל לשקול מה שלא עשתה עד כה במסגרת המלחמה הנוכחית עם איראן. אופרטיבית, מדובר בהרחבת העימות ופגיעה במתקני האנרגיה, הגז ובתשתיות חיוניות.

הדבר יוכל להרחיב את העימות ולהפוך את הדו-צדדיות האיראנית-ישראלית שבו לסוג של "מיני מלחמת עולם". לתוך המערבולת הזו ארצות הברית תיסחף מחדש, אבל גם גורמים בינלאומיים נוספים שיושפעו מהאפקט של הפגיעה בתשתיות האנרגיה. אלה יפעלו כמנופי לחץ על השלטון בטהרן, או שהיא תמוטט את יכולת התפקוד של המדינה האיראנית - ותעביר מן העולם את משטר הרשע, ובא לציון גואל.