כשיש לכם רגע פנוי, היכנסו לאתר "גוגל מפות". כשתראו את האזור שאתם נמצאים בו, עשו "זום אאוט" עד שתראו גם את מדינת ישראל וגם את כל השטח של איראן. עכשיו נסו להעריך מה היחס בין שטח המדינה הקטנה שלנו ובין שטח המדינה שירשה את מקום האימפריה הפרסית.

מבט מהיר בוויקיפדיה מגלה שהשטח היבשתי של איראן עומד על לא פחות מ־1,648,195 קמ"ר, והיא המדינה ה־19 בגודלה בעולם. ישראל לעומתה מסתפקת בכ־27 אלף קמ"ר, כולל יהודה ושומרון. יחס של כמעט 1 ל־60. הפער בגודל האוכלוסייה אחר: מול כ־10 מיליון ישראלים יש יותר מ־90 מיליון איראנים. הרבה שנים נלחמה ישראל מול ארגונים ולא מול מדינות, והנה אנחנו נלחמים מול אחת המדינות החזקות באזור, ולכולם ברור מי הצד המנצח.

אם זה לא מספיק, חזרו שוב למפה והביטו במרחב הענק בין ישראל לאיראן שנמצא תחת שליטה אווירית מוחלטת של הצבא הישראלי. מטוסים וכטב"מים של חיל האוויר חגים באופן חופשי מעל סוריה, עיראק וכמובן איראן, עוקבים, מצלמים ומחסלים מטרות. ואם זה המידע הגלוי, אפשר רק לשער מה עוד מתרחש ומה יוכלו לספר ביום מן הימים. מנגד, מאות הכטב"מים שאיראן ניסתה לשלוח לישראל כדי לפגוע או לרגל הושמדו כולם. על מטוסים מאוישים אין בכלל מה לדבר. אפשר לראות בכך שליטה ישראלית בגבולות הארץ המובטחת, "מן המדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת".

אנחנו חיים בימים תנ"כיים. בדברי הימים של עם ישראל, ואולי של העולם כולו, עוד ייכתב על המכה האיומה שספג העם היושב בציון בשמחת תורה תשפ"ד, ואיך העם והנהגתו קמו והשיבו מנה אחת אפיים לכל רודפינו. כיצד צעד אחר צעד, העם היהודי שינה את המציאות במזרח התיכון. יספרו על דור של ניצחון ועל הנס הנורא והאיום הזה.

נכון, לא הכול מושלם. יש אזעקות בלילות, יש בניינים הרוסים, משפחות שאיבדו את בתיהן, וגם מי שלמרבה הצער נתנו את חייהם במלחמת התקומה של מדינת ישראל. אבל אי אפשר לא לראות שיחסית לתרחישי האימים המצב לא כזה נורא. בניגוד לאיראנים שסובלים ממחסור באוכל ובדלק, שהבורסה שלהם סגורה ורבים מהם בורחים מטהרן, בישראל המרכולים עמוסי כל טוב, הבורסה עולה, וישראלים רק מבקשים לחזור לארץ.

כמו בדור יוצאי מצרים, יש גם מי שבוחרים להתאונן, לרטון על המצב, להתמקד במה שרע. אנשי דיבת הארץ, שמבליטים כל שביב מידע שיכול להביא מורך לב בעם. מהדהדים ידיעות לא מאומתות על התחזקות האויב, ושוכחים לדווח לאחר מכן שהן התגלו כשגויות ואף מופרכות. נאחזים כמוצאי שלל רב בכל בדל רמז שאולי אפשר להבין ממנו שנשיא ארה"ב לא לגמרי תומך בישראל, אף ששוב ושוב המציאות מוכיחה את ההפך הגמור.

אנשי האליטות הרואים בעצמם את מנהיגי העם – כוכבי החדשות והבידור, בכירים לשעבר במערכת הביטחון, אנשי מכון המחקר לביטחון לאומי וחבריהם – עומדים מול המצלמות וחוזרים פעם אחר פעם על פזמוני התבוסתנות. אנשים כמו עמוס ידלין, שסידר לעצמו טיסה בחזרה לארץ באמצעות קשרי עבר, רק כדי להתייצב באולפנים ולהגיד שחייבים ללכת להפסקת אש. אנחנו חווים מכלי ראשון כיצד גם בדורנו יש מי שמנסים להמיס את לב העם, ולומר "כי חזק הוא ממנו".

זה הניסיון הגדול שמוטל על כל אחד מאיתנו בימים אלה: להבין את גודל השעה, לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה בעודו מתרחש, ולא רק בדיעבד. בעוד כמה עשרות שנים, כשנכדינו ונינינו ישאלו אותנו איך הרגשנו בימים הגדולים ההם, נוכל לזקוף ראש ולומר שלא היינו בעדת המתלוננים; שזכינו להיות מבעלי הנס שמכירים בניסם, וחיינו בתודעה ברורה של הודיה ורוממות רוח.