"קנאה עם הרבה גאווה": כך נראית התקיפה באיראן מתא הטייס

כאשר ח"כ מתן כהנא היה סגן מפקד טייסת צעיר בטייסת F-16A, מטוס שכבר איננו פעיל בחיל האוויר הישראלי, הוא הוביל מבנה של רביעיית מטוסים כחלק מכלל מטוסי הקרב והתדלוק של חיל האוויר. היעד היה יוון, והמטרה הייתה לדמות, בתמונת מראה, את הטיסה שאולי תבוצע ביום מן הימים מישראל לאתרי הגרעין באיראן. "במקום לטוס מזרחה לאיראן, טסנו מערבה ליוון", הוא אומר, "הוכחנו לעולם שאנחנו מסוגלים להטיס את כל מטוסי הקרב של חיל האוויר הישראלי למרחק של אתרי הגרעין האיראניים, לתקוף ולחזור. זה קרה כבר ב־2009, כלומר לפני 16 שנה הוכחנו את היכולת הזו".

המבצע ההוא נקרא "זהב ראשון", על שם מדליית הזהב הראשונה של ישראל אי־פעם, שבה זכה גל פרידמן באולימפיאדת אתונה ב־2004. "זו הייתה הפגנת יכולת, ומאז רק השתכללנו", ממשיך כהנא. "יש יותר מטוסי תדלוק, יותר נשקים מדויקים ומתוחכמים, נשקי חדירה לפיצוח בונקרים ויכולות שנרכשו לאורך השנים. כשאתה בונה יכולות כאלה אתה משתמש בהן גם במקומות אחרים כמו בעזה. גם כשחיסלנו את נסראללה השתמשנו בפצצות לפיצוח בונקרים שיועדו במקור לאיראן".

בשבוע שעבר, בלילה שבין חמישי לשישי, ואחרי שנים רבות של תכנונים והכנות, סימולציות וחשיבה מעמיקה על כל התרחישים – זה קרה. כל היכולות שציין כהנא, ורבות אחרות, שימשו את מאות מטוסי הקרב הישראליים בתקיפת מטרות רבות ברחבי איראן, בהן מתקני הגרעין בערים נתנז, אספהאן, פרצ'ין ופורדו.

"אני מקנא", מודה כהנא. "במשך שנים רבות בחיל האוויר התעסקתי באיראן, ועכשיו, כשזה יוצא לפועל, אני מסתכל עליהם מהצד. אבל זו קנאה עם הרבה גאווה", הוא אומר כשניצוץ בעיניו. "כשטייסים מתגייסים, אומרים להם כבר מהרגע הראשון: תתכוננו לתרחיש הכי מאתגר, הכי קשה, כי אם תהיו מוכנים אליהם - תהיו מוכנים גם לתרחישים פחות מורכבים. והתרחיש הכי מאתגר עבור טייסי חיל האוויר, בפער גדול, הוא תקיפה באיראן. לכן כל האימונים מכוונים לתקיפות כאלה, שהן מתארי קצה".

כהנא השתחרר מצה"ל לפני שבע שנים בדרגת אלוף־משנה, אחרי שפיקד על טייסת 109, טייסת התקיפה הוותיקה בחיל האוויר, ושימש ראש מחלקה במטה החיל. "אני טייס מאז 1996, ומשנת 2008 העיסוק שלנו היה איראן. כששואלים אותי כמה זמן התכוננו לתקיפה הזו, אני עונה עשרים שנה. לא שהתוכנית שבוצעה עכשיו הייתה קיימת עשרים שנה, אלא שבמשך שני עשורים חיל האוויר בנה את היכולות שהביאו אותו להוציא ביצועים מרשימים כאלה".

בטיסה מאתגרת למרחק של כ־2,000 קילומטרים לכל כיוון, ישנם היבטים רבים שמחייבים תכנון מדוקדק. "בטיסה למרחקים כאלה חייבים לתדלק מאות מטוסים בדרך", מבהיר כהנא. "תחשוב על זה: מאות מטוסים מחוברים לכמה מתדלקים וטסים במהירות, כשכל מטוס נכנס לתדלוק ויוצא, והכול בלילה, כשאתה לא רואה את המטוסים סביבך. זה דורש ריכוז מטורף, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על התמודדות עם האיומים של טילי קרקע־אוויר או על ביצוע המשימה עצמה".

חיל האוויר השתפר מאוד בשנים האחרונות, מתרשם כהנא, שסיים את טיסותיו המבצעיות ב־2020, לאחר 25 שנים. "כשעזבתי את חיל האוויר, לא הייתה לנו יכולת לתקוף מטרות TCT, ראשי התיבות Time Critical Targets – מטרות שבהן מרכיב הזמן הוא קריטי. לדוגמה, אם אתה רוצה לחסל עשר דמויות מפתח באיראן בו־זמנית – הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר, מדעני גרעין – אתה צריך שהפצצות יפגעו כמעט במקביל, כי אם תפגע רק באחד, האחרים יתעוררו ויברחו. תיאום כזה, עם פצצות שונות, מטוסים שונים ומרחקים שונים, דורש מקצועיות מדהימה. אתה צריך לתזמן את הפגיעות כך שפצצות שמשוגרות במרחק 100 קילומטר זו מזו יפגעו יחד, תוך כדי טיסה בלילה, תדלוק והתמודדות עם איומים. הסנכרון בין היכולות המודיעיניות והמבצעיות הוא ברמה מטורפת. המוסד ואמ"ן ידעו מי הבכירים, איפה הם נמצאים, ואפילו באיזה חדר הם ישנים. פצצות חדרו לחדרי שינה והתפוצצו במקום הנכון". בחילות אוויר זרים עקבו בהשתאות אחרי המבצע ודיברו עליו במונחים של מדע בדיוני.

"אין זמן לרגשות"

הדרך מישראל לאיראן נמשכת כמה שעות, כאשר הטייס והנווט שמאחוריו נושאים על כתפיהם אחריות כבדה. מה עובר בראשם במהלך הטיסה, והאם הם מצליחים לחשוב על משהו שאינו היעד הסופי?

נרי ירקוני, אלוף־משנה במילואים שמאחוריו 35 שנות ניסיון כטייס קרב, סבור שלאורך הטיסה נדרשים טייסי הקרב לנטרל את רגשותיהם, או לפחות לנסות לעשות זאת. "אני לא יכול לומר שלא הרגשתי כלום, אבל השתדלתי שלא. כל לוחם או חייל שמבצע משימה יודע שלערב רגשות זה לא טוב, והאמת היא שגם אין זמן לזה. מצד אחד אתה מנסה שכובד השעה לא יכריע אותך, ומהצד השני כן צריך להרגיש פחד מסוים, כי זה מוביל לדריכות. אתה חש בו, אבל לא עוסק בו. העניין הוא לא 'אל תפחד', אני חושב שמי שלא מפחד הוא שקרן או מטומטם. אני מודה, פחדתי. החוכמה היא לא להגיע לחרדה כי היא משתקת, וללמוד לחיות עם הפחד בשלום, להבין שזה נורמלי ולהמשיך הלאה. חוסר פחד מוחלט הוא גם לא טוב, ואפילו מסוכן. תינוקות לא מפחדים ולכן צריך להשגיח עליהם. טייס טוב מבין שצריך לפחד. כשהייתי עם טייסים צעירים בטיסות הראשונות שאלתי אם הם מפחדים. היו כאלה שניסו לעבוד עלי ואמרו שלא, אז אמרתי להם בחיוך שילכו לטוס עם מישהו אחר כי 'אני רוצה מישהו שמפחד', ואז הם הודו בפחד. הפחד מכניס אותך לעוררות הנדרשת, לכן הוא חשוב".

ח"כ מתן כהנא, אל"מ במיל': "כדי לחסל עשר דמויות מפתח בו־זמנית אתה צריך שהפצצות יפגעו כמעט במקביל, לפני שהאחרים יברחו. תיאום כזה דורש מקצועיות מדהימה"

"יש הבדל גדול בין מַטסי מכת הפתיחה למטסים שקורים עכשיו, כשיש כבר יותר ודאות", אומר כהנא, וטוען כי במטסי פתיחה ישנה התרגשות מטבע הדברים. "אתה מרגיש שאתה עושה משהו היסטורי, כמו בסרט. כשאתה יוצא מהדת"ק (דיר תת־קרקעי, שבו חונים המטוסים; י"א), הטכנאי מצדיע לך ואתה יודע שהוא עשה הכול כדי שהמטוס והפצצות יהיו מוכנים. אתה מסיע מטוס כבד בזהירות לעמדת ההמראה, אולי עושים תדלוק חם למילוי מקסימלי של הדלק, ואתה מפחד שמישהו יתחרט ויעצור אותך ברגע האחרון. כשאתה ממריא אתה אומר לעצמך 'וואו, אני ממריא עכשיו למטס הראשון של המלחמה'. זו תחושה מטורפת. ברגע שאתה פותח מנוע על המסלול, אתה שוכח הכול ומתרכז במשימה. יש מאות פרטים, עשרות מקרים ותגובות, הכול מדויק. אתה טס בלילה, חלק מהטיסה בגובה נמוך וחלק בגובה גבוה, פוגש מתדלקים ומתדלק, חוזר לגובה נמוך, טס בטיסה עוקבת־שטח במבנה מורכב ובסביבה רוויַת מטוסים ואיומים".

"אתה כל הזמן עסוק, אין רגע של שעמום", מתאר ירקוני, אך מציין כי "יש גם שיחות סרק עם הנווט פה ושם, מדברים על שטויות לפעמים. יש הקלטות מצחיקות מהשיחות האלה, כי יש רגעים 'מתים'. כשאתה טס מישראל ללונדון, שזה בערך אותו זמן כמו לאיראן, זה עובר הרבה יותר לאט. במטוס קרב כל הזמן קורים דברים".

ירקוני, שבמשך שלושה עשורים היה מוביל רביעיית מטוסים וביצע יותר ממאה גיחות לשטח האויב במגוון משימות, מספר כי המוביל עסוק מאוד. "הוא נמצא בקשר עם מי שמעליו, לפעמים אפילו עם מפקד חיל האוויר בעצמו, וגם מנהל את המבנה ואחראי עליו. יש לו סמכות בלעדית לעשות – אגיד את זה בפשטות – מה שהוא רוצה. כלומר, יש לו מלוא ההרשאה להחליט ללכת לכאן ולא לשם, אפילו לבטל את המשימה, ולא מתערבים לו. אחר כך הוא ייתן דין וחשבון ויסביר, אבל בשמיים הוא השליט הבלעדי, בלי מגבלות או סייגים. תפקידו לבצע את המשימה ולהחזיר את האנשים הביתה. זו האחריות שלו ובזה הוא נבחן, ולא בשום דבר אחר". 

דריכות גם בחזור

איך מתכוננים לטיסה כזאת? מכיוון שמדובר בכיסא קטן מאוד ובשעות פעילות רבות, מומלץ לשים לב לכמה דברים. "קוקפיט של מטוס קרב מיועד לתפקוד ולא לנוחות. אז אתה לא יכול לזוז, לא למתוח איברים, לא להתיישר ולא לעמוד", מתאר ירקוני. "אתה יושב חמש שעות בלי לזוז. התרגולת היחידה שאתה עושה היא לשחק עם חליפת הלחץ, שמתנפחת כדי להגביר את זרימת הדם, כמו מסז' לרגליים. אוכל? בדרך כלל אתה לא רעב. אני החזקתי ופל ופחית קולה, בעיקר בשביל הסוכר. לגבי עשיית צרכים – יש אמצעים לזה. עם הזמן לומדים מה לא לאכול או לשתות לפני טיסה. למשל לא שותים קפה כי הוא משתן, גם סלט לא. אוכלים משהו פשוט כמו חתיכת לחם. אלה חוכמות קטנות שבאות עם הניסיון".

"פחות מתעסקים בהיבט המנטלי, יותר בהכנות המקצועיות", אומר כהנא. "במטה המבצעי של חיל האוויר בקריה יש מחלקות שלמות של לוחמת צוות אוויר –הגיבורים הנסתרים של המבצע. הם מתכננים הכול לפרטי פרטים: מטרות, מודיעין, איומים, יכולות, אילו פצצות מתאימות לאילו מטוסים, סדר התדלוק, כמות הדלק, ערכות חילוץ למקרה של נטישה. הכול מתוכנן. איתם מורידים לטייסות את הנתיבים והמטרות, ושם מתכננים לעומק: מרעומים, זמני פיצוץ, מקרים ותגובות לכל תקלה אפשרית. הכול מוכן בחוברות שיש לצוות האוויר. בחיל האוויר מאמינים שצריך לחשוב על הכול מראש, לאור הניאונים, ולא לאלתר תגובות באוויר. ככה אתה מוכן גם להפתעות".

הטייס והנווט צריכים ללמוד הכול בעל פה?

"את הדברים המרכזיים לומדים בעל פה, אבל למקרים ותגובות יש חוברת מסודרת לפי 'משפחות' תקלות: דלק, חשמל, הידראוליקה, חימוש. במטרות TCT, שמשתנות בזמן אמת, אתה יכול לקבל עדכון בדרך שהמטרה השתנתה – למשל, הבכיר לא בבית אלא עם המאהבת במקום אחר. אתה מכניס את המטרה החדשה, מתאים זמנים ומהירות, הכול תוך כדי טיסה בלילה ותדלוקים. הטייסים עסוקים בטיסה, הנווטים מתכננים את המשימה בערוץ קשר נפרד, ויש שלושה ערוצי רדיו פעילים בו־זמנית שהטייס צריך להחליט על הווליום של כל אחד מהם לפי חשיבות ורלוונטיות בכל רגע. כשאתה מגיע לרגע שבו אתה מרים את מתג החימוש, מקבל אישור שהכול עובד ומשגר את הפצצות – זו תחושה מטורפת. בינתיים המודיעין עושה הערכת נזקי קרב, כדי לבדוק אם הפצצות פגעו והמטרה הושמדה".

ואיך נראית הדרך חזרה?

"בדרך חזרה אתה עדיין לא יודע אם המשימה הצליחה. בחיל האוויר אנחנו מוכווני תוצאה סופית. גם אם טסת לאיראן וביצעת הכול מושלם אבל הפצצה לא התפוצצה – כי זה נֶפל, שזה דבר יכול לקרות סטטיסטית – אתה חוזר שבוז. אתה במתח עד שמודיעים שהמטרה הושמדה. אני מאמין שכבר בדרך הודיעו לצוותים שהמשימה הושלמה בהצלחה, וזו תחושה אדירה. ההבנה שהשמדת את המטרה היא תחושה מדהימה, בטח כשמדובר בפרויקט הגרעין האיראני. אני מקנא אבל גאה מאוד במי שביצעו את המשימות – פקודים שלי, צעירים שגידלתי בטייסות. זה כמו אב שמקנא בבנו אבל גאה בו".

אל"מ במיל' נרי ירקוני: "מי שלא מפחד הוא שקרן או מטומטם. החוכמה היא לא להגיע לחרדה משתקת, וללמוד לחיות עם הפחד, חוסר פחד מוחלט הוא גם לא טוב"

כשדיברת עם מפקדי הטייסות, פקודיך לשעבר, מה הם סיפרו על התחושות?

"הם דיברו על תחושה של עשיית היסטוריה. הם ידעו שהם חלק ממשהו גדול".

ירקוני מסתייג מעט מהתחושות שכהנא מתאר. לדבריו, "אסור שתהיה ירידת מתח גם אחרי שהמודיעין הודיע שהמשימה הושלמה. הדרך חזרה זהה מבחינת סיכונים, גם מבחינה טכנית וגם מבחינת האיומים. לעיתים דווקא בדרך חזרה עלולים לתפוס אותך, כי בדרך לשם לא ידעו שאתה מגיע, אבל בדרך חזרה הם כבר מתארגנים. אתה גם יותר קצר בדלק. תמיד אמרתי לחיילים שלי: הטיסה נגמרת בדת"ק, לא בנחיתה. עד אז אנחנו בטיסה. בטיסות ארוכות מאוד של ארבע, חמש או שש שעות, מתעוררות בעיות נוספות. החששות בטיסה כזו לא נובעים רק מסכנת ירי או נ"מ, אלא גם מתקלות טכניות. כשאתה טס במטוס חד־מנועי, 2,000 קילומטר מישראל, ואם יש תקלה אתה צריך לצנוח בעומק השטח, רחוק מהבית, בלילה, ואיכשהו צריך להחזיר אותך – זה חשש לא נעים".

אתה לא מרשה לעצמך לשחרר חיוך גם אחרי שהודיעו שעמדת במטרה?

"לא. יש סיפוק, אבל אין חיוך. יש לך אחריות להחזיר את כולם הביתה. כשאתה נוחת, אז אולי".

כמו בפעם הראשונה

מה סדר הפעולות של הטייס עם הנחיתה?

"אני אישית הייתי מוציא את הטלפון ושולח סמיילי לאשתי – זה היה הסימן שנחתנו", אומר ירקוני. "אחר כך, כשפותחים את החופה, אתה נושם אוויר צח בפעם הראשונה אחרי חמש שעות, כי זה כמו לצאת מחדר דחוס. זו תחושה נעימה מאוד. ואז אתה והנווט, שלא ממש רואים זה את זה בטיסה, מסתכלים אחד על השני, מתחבקים ומדברים. למטה נמצא הצוות הטכני שחיכה לך בחשש במשך שעות. הם אחראים לתקינות הטכנית של המטוס. אתה יורד, מודה להם, לפעמים מסביר מה עשיתם. לפני הטיסה לא תמיד אפשר, כי זה סודי, אבל אחר כך אני מוציא מפה, יושב איתם, מראה להם הכול. זה חשוב. מדווחים גם על תקלות או דברים שצריך לתקן במטוס".

גם כהנא מבקש לתת מקום לצוותים הטכניים, הסמויים מהעין: "הם גיבורים, ולא פחות חשובים מהטייסים. כל מטוס שטס למרחקים כאלה עובר נוהל איכות. להכין את כל מטוסי הקרב, התדלוק, הבקרה והמודיעין לזמינות מבצעית גבוהה, ולשמור על רצף פעילות מעל שמי איראן – זה מאמץ מטורף. טכנאים עובדים מסביב לשעון כדי להשמיש, לחמש ולהכין את המטוסים. מי שמתחזק אותם בפועל הם חיילים בני 19. זה פלא. כשחילות אוויר זרים רואים את מערך האחזקה שלנו, הם בהלם מהרמה הגבוהה".

כבר בתחילת השבוע הודיע הרמטכ"ל אייל זמיר כי "הדרך לטהרן נסללה", זאת לאחר הפגיעה הדרמטית ביכולות ההגנה האווירית והשמדתן של יותר מ־70 סוללות טילי קרקע־אוויר בתוך זמן קצר. בימים האחרונים גם כטב"מים ישראליים החלו לשייט בנחת בשמי המדינה הפרסית, וההתרברבות של האיראנים בהפלתו של כלי טיס בלתי מאויש מסוג הרמס 900 רק מוכיחה שבצה"ל מרגישים בנוח להטיס כלים כאלה אלפי קילומטרים מישראל, אף שאינם מסוגלים להגן על עצמם.

עכשיו, כשהדרך לטהרן סלולה והשמיים בשליטתנו, איך שומרים על דריכות ולא נופלים לשאננות?

"אין דין הפעם הראשונה כדין הפעם המאה, כדאי לשים את זה על השולחן", אומר ירקוני. "אבל גם מזה צריך להיזהר. תמיד שיננתי לעצמי ולאחרים שגם כשאתה עושה משהו בפעם החמישים או השישים, צריך להתייחס לזה כאילו זו הפעם הראשונה. אין פה עניין של שגרה, צריך להיזהר. השגרה היא האויב. זה נכון גם לימים אלה. כל טייס שטס לשם צריך להתייחס לזה כאילו היום יכינו לו מארב. כך הכנתי את הטייסים ברביעיות שלי".

בעיני כהנא, המבצע באיראן עלה בהרבה על הצלחתו של מבצע "ערצב 19" המפורסם מ־1982, שבו השמיד חיל האוויר הישראלי 19 סוללות טילי קרקע־אוויר סוריות בלבנון. הפעם זה לא קרה בלבנון השכנה אלא במרחק אלפי קילומטרים מישראל. "מטוסי חיל האוויר צדו טילי קרקע־אוויר איראניים, זו הצלחה בלתי נתפסת. אבל הטייסים מודעים לסכנה, תמיד יכולה להיות סוללה מוסתרת במארב. אסור להיות שאננים. צריך לפעול כאילו האיומים עדיין קיימים ולוודא שהדריכות נשמרת. מעבר לזה, כאדם מאמין אני חושב שיש פה סייעתא דשמיא מטורפת. אנחנו מתכננים בצורה רציונלית, מתבססים על מודיעין, יכולות ופיזיקה, אבל שהכול ינגן בצורה מושלמת כל כך – זו סייעתא דשמיא".