כמו בכל המפעל הציוני, האמונה הייתה חלק מההחלטה להפציץ באיראן

אי אפשר להתרגל לזה. הפער הזה בין הגדלות שלנו לקטנות שלנו מפוצץ את המוח, אף שהפרדוקס הזה מופיע כבר בתנ"ך: עם קטן, מרדן וקשה עורף, מכור לחטאים, שקוע בסכסוכים פנימיים ומתמסר למנהיגים בינוניים, הוא אותו עם סגולה שחוכמתו ובינתו מתגלות לעיני העמים ושמסוגל להתעלות ברגעי מבחן לשיאים בלתי נתפסים, ולכתוב את ההיסטוריה ואת המוסר בשביל האנושות כולה.

אותה הנהגה פוליטית וצבאית של העיוורון והקונספציה שהובילו לשבעה באוקטובר, היא ההנהגה שהובילה את ישראל לתפניות היסטוריות ששינו את פני המזרח התיכון: שיטוח עזה, ריסוק חיזבאללה, הכחדת צבא סוריה והנחתת מכות בלתי נתפסות על ראש תמנון הרשע העולמי. אותו נתניהו של כניעה לחרדים, קידום מלחכי פנכה ועושי בושות, ואדישות לבעיות הפְּנים של ישראל, הוא נתניהו המממש בעצם היום הזה את שליחות חייו ההיסטורית: מניעת שואה שנייה והבטחת קיומו של נצח ישראל. הכי קטן והכי גדול בתוך אותה דמות.

ההשגחה וההיסטוריה עוד ישפטו את המחדלים ויגבו מחיר על הקיטוב, הציניות והיהירות; זהו תפקידן. אבל ההיסטוריה גם יודעת לזהות דברים גדולים באמת כשהם מתרחשים. ואנחנו לגמרי ברגע תנ"כי גדול: עם קטן נעמד מול איום קיומי שכתב השטן, קורע את דפי התסריט ובורא מציאות אחרת מתוך אמונה, תחבולה ויצירתיות שאין להן אח ורע בעולם.

הפוליטיקאים מכל הקשת (היהודית) מיישרים קו ומביעים תמיכה בלתי מסויגת במלחמת "עם כלביא". הביקורת מגיעה מלשעברים ופרשנים באולפנים, כשטענתם המרכזית היא שישראל פועלת "ללא אסטרטגיה": לישראל אין יכולת להשמיד את הגרעין האיראני ללא "אם כל הפצצות", המצויה בידי האמריקנים ונישאת רק על גבי המפציצים שלהם, ויציאה למלחמה מול מעצמה כמו איראן בלי ערבויות מהבית הלבן ל"רגל מסיימת" היא "הימור משוגע על גורל כולנו", כפי שניסח זאת רביב דרוקר. טענות נוספות הן שהמערכה תחזק את הלכידות באיראן וממילא דווקא תחזק את המשטר, שהיא תגרום למשטר לנטוש את שיחות הגרעין ולדהור לפצצה, ושהיעדרה של "תוכנית יציאה" תקלע את ישראל למלחמת התשה הרסנית שתרסק את הכלכלה ואת החוסן שלה (נשים רגע בצד טענות מאזורים פתולוגיים, כמו שאי אפשר להצדיק מלחמה אם נתניהו הוא שהחליט בה, או שפגיעה באיראנים היא פשע מלחמה).

אני שומע את המבקרים וקול בתוכי מגיב: "סתומים". ואז קול שני עולה ושואל: אלה לא סתם "סתומים", אלא אנשים אינטליגנטים שראו דבר או שניים בחייהם. מה "נסתם" או לא עובד נכון בפענוח המציאות שלהם? זה מוביל אותנו לקשר הרציונלי לחלוטין שבין אסטרטגיה לאמונה.

נחלק את הדיון לעצם ההחלטה לצאת למלחמה, ולשאלת התנאים והעיתוי. לגבי עצם ההחלטה נראה שהדילמה איננה גדולה. במונחים של ניהול סיכונים, ישראל פעלה בדיוק כפי שכל ספר מבוא לאסטרטגיה מורה. החלופות ברורות: סיכוני הפעולה מול איראן בוודאי גדולים, אולם סיכוני אי־הפעולה קטסטרופליים. המהפכה האסלאמית באיראן היא פרויקט בן 46 שנה, והמיתוס שמחזיק אותו מהרגע הראשון הוא חזון אחרית הימים השיעי: כדי לגלות את המַהְדִּי, "האימאם הנעלם" שהוא המשיח, יש להכניע את ה"באטל", הכופרים והעריצים, שייצוגם במזרח התיכון הוא "השטן הקטן", ישראל. הקרב האחרון יהיה המשך מיסטי של הקרב בכרבלא, ובו המאמינים ינקמו על רצח האימאם הקדוש חוסיין בן עלי.

האמונה היוקדת ב"כרבלא נצחית" מעצבת את מוכנות המשטר האיראני לסבול אבדות גבוהות, את הדבקות שלו בגרעין ובפרויקט הטילים, ואת חוסר הנכונות לסגת גם תחת לחץ כבד. השיעים אינם נרתעים מהרס, אלא רואים בו חלק בלתי נפרד מהאתוס. מכאן הסיכון הייחודי באיום הגרעין: הוא עטוף באידאולוגיה שמסוגלת להצדיק התאבדות קולקטיבית כמעשה גאולה. בשורה התחתונה, אם לאיראנים הייתה פצצה הם היו משתמשים בה, נקודה.

ישראל התרגלה אומנם למשוואות מופרכות בסגנון עסקת שליט, שבהן היא מקבלת חטוף אחד תמורת שחרור אלף מחבלים המובילים לאלפי הרוגים בעתיד. אבל אפילו במונחים של הסנטימנטליות המופקרת הישראלית, המשוואה מול איראן אחרת. כי המחיר של שב־ואל־תעשה פה איננו הרוגים ונפגעים רבים, אלא סוף הסיפור הציוני. חוסר המוכנות להסתכן היום, פירושו לגלות שהמשחק נגמר בשבילך מחר. לכן ההחלטה היא פרי ניתוח אסטרטגי קר. לא טיפשות, לא גחמה, אלא מיצוי אנליטי מפוכח של סבירות, תועלת והפסד.

תוכניות מפורטות מדי

מכאן אנחנו מגיעים לתנאים ולעיתוי. ככל הידוע עד כה, ישראל אכן יצאה למבצע בלא הסדר סיום ידוע, בלי ערבויות אמריקניות ובלי תסריט מגובש ליום שאחרי. ואולם, הדרישה שאלו יהיו התנאים לביצוע מבטאת חוסר הבנה מהותי באסטרטגיה למצבי אי־ודאות קיצונית.

בספריו "ברבור שחור" ו"אנטי־שביר" הפילוסוף האמריקני נסים טאלב מסביר שאנו חיים במציאות שבה אי־ודאות איננה סטייה מהסטטיסטיקה, אלא הסטטיסטיקה עצמה. מערכות גדולות קורסות בדיוק בגלל זה. הן רוצות שליטה וּודאות, ולכן בונות את עצמן על הנחת יסוד כוזבת שלפיה אפשר לשלוט בעתיד דרך תכנון מדוקדק מראש. האמת הפוכה: ככל שהתוכנית שלך מפורטת ומקובעת יותר, כך אתה פגיע יותר לבלתי צפוי. מערכות חזקות הן אלו שלומדות לתפקד במצבי ספק ואי־ידיעה. הן מלמדות את עצמן להרוויח מההפתעה ולהשתמש בחוסר הוודאות כמנוף ליצירת מציאות חדשה.

פרופ' ג׳ון נאש (כן, אותו נאש מהסרט ״נפלאות התבונה״), איש תורת המשחקים, הבחין בין יריב רציונלי, שאפשר לנחש מראש את המהלך האופטימלי שלו ולפעול בהתאם לכך, ובין יריב לא רציונלי המונע ממיתוסים, להט דתי והיסטוריה של מלחמות ונקמות. בהתמודדות איתו צריך לשבור את ההיגיון וליצור אי־ודאות מנגד.

במקרה האיראני אי־הוודאות הייתה כפולה, לא רק מול האיראנים אלא גם מול טראמפ והמערב. טראמפ רוצה לברוח מכישלון ולגזור קופון על הצלחה, ולכן לא היה סיכוי לגייס אותו "על מלא" לפני שהוא יריח את ההצלחה. במובן הזה ישראל מתמודדת עם איראן באסטרטגיית "אנטי־שביר" קלאסית: מכת פתיחה שמטלטלת את לוח המשחק ומאפשרת לה לרכב על גלי ההדף להישגים שעד לפני רגע היו דמיוניים.

האמונה והיוזמה יצרו משחק עם מטריצה פתוחה של תרחישים. היוזמה הישראלית – שמבחוץ עשויה להיתפס כהימור – התגלתה כמנוע השפעה עוצמתי על כל השחקנים, ובעיקר על טראמפ. עיכוב או ניסיון לסגור מראש את כל הקצוות היה משדר לאויב חולשה ומאפשר לו לחזק את תשתיותיו. רק פעולה נועזת ששוברת את הלוח אילצה את כולם להגיב למשחק חדש שישראל קבעה את כלליו. מי שמתעקש שכל התסריטים יהיו חתומים מראש אינו מבין לא באמונה, לא באסטרטגיה ולא במזרח התיכון.

זו אינה תיאוריה יפה. כך פעל בגין כשהורה על תקיפת הכור בעיראק ב־1981, בניגוד לעמדתם של שרים כמו דיין, ויצמן ויגאל ידין. ממשל רייגן התנגד ואף עצר אספקת מטוסי קרב לישראל. אבל הכור הושמד, עיראק לא הפכה למעצמה גרעינית, והעולם נאלץ להשלים עם עובדה מוגמרת. כך גם הוכרע חיזבאללה לאחר שבמשך שנים פחדה ממנו ההנהגה הישראלית פחד מוות. המציאות שונתה באמצעות שורת מהלכי עומק נועזים, ממבצע הביפרים וצפונה. במקום לכתוב ״תסריט יציאה״, כתבו תוצאות.

עת לחבק

במבט רחב יותר, הסנטימנט המאמין והיוזם מובנה בהיסטוריה שלנו. אברהם יצא מאור כשדים בתנאי אי־ודאות קיצוניים וזכה להיות היהודי הראשון. ספר הזוהר חילץ מהסיפור את עקרון "אתערותא דלתתא" – כדי להגיע לארץ חדשה צריך ליזום פעולה בתנאי אי־ודאות. כל המפעל הציוני היה כזה, מהעלייה וההתיישבות, דרך ההחלטה של בן־גוריון להכריז על הקמת המדינה נגד כל האנליסטים והפרשנים והמומחים, עבור במבצע מוקד במלחמת ששת הימים, ועד להתיישבות באזורי לב הארץ שבהם כמעט כל יישוב התחיל בקרוון ועז. ספרא וסיפא ירדו כרוכים במפעל הציוני: מאמין וזורע, מאמין ומפציץ.

דיברנו על הגדול, נחתום בקטן. אנו במפנה היסטורי, אבל המחיר נורא: הנזק שכל טיל איראני שלא יורט יוצר הוא בלתי נתפס, וישראלים רבים מוצאים עצמם פצועים, מוכי טראומה וחסרי בית. כל טיל שחודר את מערך ההגנה אינו רק ברזל שמתפוצץ, אלא סדק בשכבת הביטחון הפסיכולוגי שלנו. לכן השליחות שלנו עכשיו היא לחזק את הנשימה הציבורית. להזכיר לעצמנו את הערך, את התכלית, מדוע שווה לנו להחזיק מעמד עוד יום. כחלק מהחוסן, אגב, נבחרי ציבור נדרשים להתאפק ולא לזלזל ב"צרות קטנות": עסקים שאינם פועלים, מילואימניקים ונשותיהם, ישראלים שנתקעו בארץ או בחו"ל. אין דמוקרטיה בלי ביקורת, אבל כפי שלימד שלמה המלך, לכל זמן ועת תחת השמיים. מול אויבינו מבחוץ עת מלחמה ועת להרוג, ומול אחינו בפנים עת לדבר ועת לחבק.

חלק מהחוסן הלאומי הוא הדרישה מנבחרי ציבור להתאפק ולא לזלזל ב"צרות קטנות": עסקים שלא פועלים, מילואימניקים ונשותיהם, ישראלים שנתקעו בארץ או בחו"ל