הגיעה שעת אמת. כך או כך, הדרמה האיראנית בת עשרים השנים תגיע לשיאה בחודשים, בשבועות או בימים הקרובים. אחרי שישראל כשלה בבלימת תוכנית הגרעין של טהרן, אך בכל זאת הצליחה לקנות זמן רב – הזמן אזל כעת. מערכה ארוכה מאוד, שהתנהלה ברובה מעבר לפרגוד, מתקרבת לצומת דרכים היסטורי.

החלופה הראשונה היא הסכם. אף שיוני 2025 הוא חודש של רוחות מלחמה, עדיין ייתכן שהאיראנים יתעשתו, ייסוגו ויתפשרו. לפי התרחיש הדיפלומטי, ההצהרות הקשוחות של וושינגטון, המעשים הקשוחים של ישראל וההדלפות הקשוחות לתקשורת הם חלק ממהלך מאיים שתכליתו היא הסכם. מאז ומעולם היה ברור שאם טהרן תעצור, היא תעשה זאת אך ורק כאשר המאכלת מונחת על צווארה. מה שמתרחש כעת מול עינינו הוא השחזה פומבית מאוד של המאכלת.

צחצוח חרבות מתוקשר הוא לא המבוא הסביר למתקפת פתע, אלא להפתעה מדינית. נכון, בניגוד לאמריקה של ג'ו ביידן, אמריקה של דונלד טראמפ עשויה לתת לישראל אור ירוק או צהוב לתקיפה. אבל ההעדפה של הנשיא היא עדיין להימנע מעימות. לכן, הכדור הוא במגרש האיראני. לא סביר אך גם לא בלתי אפשרי שכאשר נגיע לדקה התשעים, האייתוללות יבחרו להציל את עצמם ואת מתקני הגרעין היקרים לליבם.

החלופה השנייה היא תקיפה אמריקנית־ישראלית משולבת. מבחינת ירושלים זה התרחיש האידיאלי. לארה"ב יש יכולת התקפית שאין לישראל, וגם אורך נשימה גדול יותר. יש לה מעמד בינלאומי שישראל לא נהנית ממנו. אם הנשיא טראמפ יחליט לפעול בניגוד למשאלת הלב הבסיסית שלו ויחליט להוכיח את המנהיגות שלו דווקא מול טהרן – מצבנו יהיה מיטבי. טובים הסיכויים שגם מתקני הגרעין המוגנים ביותר ייפגעו באופן קשה, וגם מערכים אסטרטגיים איראניים יוכו. לא מן הנמנע שיתפתח תהליך שיערער את המשטר של עלי ח'מינאי. אומנם אין מלחמות חינם, אבל בתוך הסיוט האסטרטגי שנקלענו לתוכו - תקיפה אמריקנית־ישראלית משולבת היא כמעט חלום.

החלופה הסבירה ביותר היא החלופה השלישית: תקיפה ישראלית. אם האיראנים לא יתפכחו ואם טראמפ לא יפתיע, ישראל תחוש שאין ברירה והקיץ הזה הוא ההזדמנות האחרונה. במקרה כזה כל האירועים שחווינו מאז 7 באוקטובר יחווירו לעומת מה שנראה בקרוב.

מצד אחד, סביר להניח שחיל האוויר, המוסד והתעשיות הביטחוניות יפגינו שוב יכולות דמיוניות. נהיה גאים בגניוס הישראלי, בעוצמה וביכולת הישראלית להדהים. עבודת נמלים שנעשתה במשך עשורים תניב "וואו" אסטרטגי. אבל מצד שני, איראן תגיב בעוצמה. היכולות שבנתה במשך עשורים יבואו לידי ביטוי מרבי. במלחמה כמו במלחמה, אין לדעת לאן שרשרת האירועים האלימים תוביל. בתרחישים מסוימים היא עלולה לגבות מחיר יקר מהעורף האסטרטגי והאזרחי בישראל.

אסור להתבלבל: על ישראל לבלום את הגרעין האיראני כמעט בכל מחיר. אם איראן תתגרען, סעודיה, טורקיה ומצרים ילכו בעקבותיה. במזרח התיכון תיווצר מערכת גרעינית רב־קוטבית, שתטיל צל כבד על היכולת לחיות בארץ חיים שפויים. לכן מוצדק לקחת כמעט כל סיכון בניסיון לדחות את הקץ, לגרום לכך שחילופי שלטון בטהרן יקדימו את הייצור של עשרות פצצות אטום. אבל האם ישראל של השנה האחרונה נערכה כהלכה להשלכות האפשריות של מלחמה מלאה עם מעצמה אזורית יריבה? האם עשינו את כל הנדרש כדי להיות מוכנים לשעת האמת?

התשובה ברורה: לא. קראו את העיתונים של החודש האחרון. זכרו את מהדורות הטלוויזיה של השנה האחרונה. התבוננו ברשתות, באתרים, בפודקאסטים. שימו לב להדלפות מישיבות הממשלה ולדיווחים מישיבות הכנסת. הפוליטיקה, התקשורת וחלק ניכר מהחברה האזרחית עסקו בזוטי־זוטות.

לא הייתה אסטרטגיה לאומית שתבסס לגיטימיות בינלאומית ולגיטימיות פנים־ישראלית לשעות קשות. לא נעשו כל אותן פעולות הכנה חיוניות בדומה למצב לפני מלחמת הקוממיות ב־1948, מלחמת ששת הימים ב־1967, הפצצת הכור העיראקי ב־1981 או תקיפת הכור הסורי ב־2007. יש לקוות שבצה"ל, במוסד, ברפאל, בתעשייה האווירית ובאלביט נהגו אחרת. ניתן לייחל שאף שישראל הפוליטית יצאה מדעתה, ישראל הצבאית והמודיעינית, הטכנולוגית והמקצועית, עשתה את שלה.

אבל גם לא יזיק להתפלל, חברות וחברים. קרב הרגע שבו נזדקק גם לחסדי שמיים.