דור הלוחמים הזה נותן הכול - וגם אנחנו צריכים לתת לו

בשבוע שעבר נפל בעזה עומר ואן גלדר, לוחם ומפקד בגבעתי, בן הזוג וארוסה של בתנו האהובה נעמה. לא ניתן לתאר את הכאב על עומר, בחור מיוחד ומוכשר כל כך, על משפחתו הנפלאה, ועל בתי. היא ועומר הפכו מיד לזוג בלתי ניתן להפרדה, שופע שמחה וטוב, שהפיץ סביבו אושר ואור, תכנן לפרטים את החתונה והמשפחה שיקים, וצייר לעצמו עתיד מלא באהבה ועשייה.

יש הרבה חוכמה במנהגי השבעה. המשפחות, החברים, ועם ישראל כולו עוטף את השכולים. הזמן עצר לשבוע, שבו זכיתי להכיר את המשפחות המורחבות של עומר – ואן גלדר ותורג'מן – ולהבין את כור מחצבתו ומהיכן הגיעו העוצמות שקרנו ממנו. היכולות, הנדיבות, האחדות ואהבת ישראל, שהתקבצו בבית אחד במעלה־אדומים, הן בלתי נתפסות. אין ישראל יפה מזו.

ועוד דבר ראיתי בשבעה: את דור הלוחמים שהתייצב לנחם. חברים מכל זרועות הצבא ואחים לנשק מגבעתי ומביסל"ח. חיילים וקצינים שהצליחו למצוא זמן בין תעסוקות כדי להגיע, לספר, לשתף ולהתחלק בכאב. לנגד עיניי עמד צבא היבשה – ישירות, בלי מצלמות וכתבים, בלי פילטרים, מדבר מהלב. והתמונה שנשקפה מהם מדאיגה מאוד.

בשנה האחרונה קראתי מחקרים רבים שנערכו בצבא האמריקני, על ההשפעות הנפשיות של תעסוקה מבצעית ממושכת ומסוכנת. האמריקנים גילו שחיילים רבים שחוזרים מפעילות כזו מתקשים מאוד בחייהם האזרחיים, והחליטו לרדת לשורש התופעה. הסוגיה מטרידה אותי מתחילת המלחמה, כשהרצי הלוי הכריז שהיא תארך שנה. שנה של מלחמה – ואנו כבר בשנה וחצי – היא דבר שצה"ל לא התכונן אליו, לא חווה מאז מלחמת השחרור – שאת משכה "חרבות ברזל" כבר עברה – ולא מבין את השלכותיו על הגורם החשוב ביותר: הגורם האנושי.

ישראל חוותה בעבר תעסוקות ממושכות, והן תמיד גבו מחיר לאומי. הדור שלי הוא דור "הבוץ הלבנוני", שעשה קווים ברצועת הביטחון וספג אבדות. גם תעסוקות ה"שטחים" ביהודה ושומרון היו שוחקות, עם שיאים בשתי האינתיפאדות. בעבר הרחוק יותר הייתה מלחמת התשה ארוכה בין 1967 ל־1970, עם מאות נופלים.

לכל המלחמות הללו היה מחיר משמעותי מאוד, לאומי, חברתי ופוליטי. ועדיין, הן לא מתקרבות להווה. לא הייתה מלחמה כחרבות ברזל. צבא היבשה היום קטן ונלחם בסיכון גבוה. את "הבוץ הלבנוני" החליף "הביוב העזתי" הגרוע ממנו בהרבה; החיילים נלחמים וחיים תקופות ממושכות בתנאי זוהמה, שהם מסכני חיים מצד עצמם. יש בלחימה אבדות רבות, וכל הלוחמים מכירים פצועים ונופלים רבים, אחים לנשק וחברים. וכל זה – כשהזמן מתמתח ומתמתח, בלי אופק, במתווי לחימה מוזרים, משימות מפרכות וסיזיפיות, ומשבר אמון גדול בתוך הצבא.

אנו עומדים בהשתאות מול הדור הצעיר, שהעמיס את העול העצום שנפל על כתפיו בנחישות, באומץ ובהקרבה חסרי גבול. הם הפתיעו את כולנו, וכל קורא מכיר את התחושה, שאי אפשר לראות לוחם בלי שהלב יצא אליו. אבל מול התחושות הללו חייבים לשאול: כיצד אנו תומכים בהם? מה הם, שמשלמים מחיר גדול כל כך, מקבלים מאיתנו?

כידוע, צבא היבשה הוזנח מאוד במשך שנים. צמרת הצבא, מערכת הביטחון ונבחרי הציבור, האמינו שהוא כבר מיותר, שאין יותר מלחמות ושהביטחון נשען על טכנולוגיה, מבצעים ויחידות מיוחדות. ואז פרצה המלחמה, והתברר שעיקר העומס נופל דווקא על אותם חיילים שאף אחד לא החשיב. לוחמים שהתבקשו פתאום לבצע אינספור משימות שיועדו בעבר ליחידות מיוחדות, אבל בלי ציוד מספיק, הכשרה ואימונים נאותים, ופיקוד מתאים.

בכל יחידה וחיל אחר היו מכריזים שזה בלתי אפשרי. אבל דור הלוחמים הזה קורץ מחומר מיוחד. הם אומרים "הנני", ומסתערים מול האש, בלי לשאול מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך. כבר שנה וחצי הם מתמסרים למדינה ולאומה בגופם ובנפשם. את מה שהם עוברים, שום דור לא עבר. את המחירים שהם משלמים – ועוד ישלמו – אנחנו אפילו לא מדמיינים. את העול שהטלנו עליהם, את צלקות הכאב, השכול, והעומס הלא אנושי שנחרטו בהם, הם יישאו כל חייהם.

אם תשאלו חיילים הם יגידו שהם ימשיכו, והם נחושים, והם נלחמים. וזה אמיתי. הם ימשיכו והם יילחמו. אבל בשקט, בשיחות פרטיות, בעיניים שבוהות למרחק ומתכסות בדוק רטוב ונבוך, אפשר לשמוע מה עובר עליהם. אנחנו קוראים לזה "שחיקה" והם קוראים לזה "מושחר", אבל אלה מושגים מלאכותיים, שמעידים על כך שאין לנו שפה לתיאור המציאות הזו. מהשיחות עולה משהו שאסור להתכחש לו: לוחמי הדור הזה, הגיבורים האלה, חווים סבל וכאב גדולים. אסור לברוח מהמילים האלה. הם חווים את השלכותיה של מלחמה קיצונית שלא נגמרת, של אובדן ושכול גדול, של חיים שלעולם לא יהיו אותו דבר.

משחקי מילים תמוהים

לאט לאט אפילו צה"ל הגדול התחיל להבין שהעומס איננו אנושי. שמדובר בנפשות, לא בכלי עבודה. אבל בצה"ל של היום, במקרה הנדיר שמודים בבעיה, הפתרונות שטחיים ובדרך כלל נופלים לשתי קטגוריות: יח"צ או טכנו־בירוקרטיה. בהתחלה לקחו חיילים שיצאו מחודשים ארוכים של לחימה ליום־יומיים של "עיבוד", כלומר, פגישה קבוצתית עם מטפלים. אחרי שהבינו שזה אפילו לא פלסטר, שינו את המתאר, וכעת יש מינוני לחימה שונים נוסח שבועיים של לחימה, שבוע־שבועיים של התרעננות.

אכן, כך מוטב. אבל לא, זה לא ישנה את מציאות הלחימה בשנתיים הללו, וזה בוודאי לא פתרון למחיר שלוחמי הדור הזה משלמים. בעיקר מדובר בשינוי שהצבא עשה בלית ברירה, מתוך הבנה ששחיקת הלוחמים הגיעה לממדים שלא יאפשרו לו להמשיך. חשוב מכך, אין כאן שינוי סדר עדיפויות אמיתי, והלוחמים חשים זאת היטב. מפני שבמקביל, הם מזהים שהם עדיין בתחתית הרשימה של מערכת הביטחון והצבא.

אל תאמינו ליח"צ. שלא יספרו לכם סיפורים. ראיתי אותם בעיניי. אני מבין משהו בציוד לחימה – והציוד של הלוחמים האלה, שנלחמים בעזה, הוא בסיסי ולא מספיק; רבים עדיין זקוקים לתרומות ציוד, וחלק אפילו לא מקבלים תזונה מינימלית. אני מבין משהו באופרציות – והמשימות שהם מבצעים כוללות לא פעם סיכון מיותר, במתארים ששום יחידה מיוחדת לא תסכים להם. אני מבין משהו בהכשרה צבאית – ורואה את הקיצוצים בהכשרות והירידה ברמה, שמגדילים את האיום ואת לחץ המלחמה.

לעניין ההכשרות, בספרות המקצועית ידוע שהכשרה משמעותית היא מפתח מרכזי לא רק לביצוע מקצועי, אלא גם להתמודדות האוחרת עם לחץ הקרב וההשלכות הנפשיות של המלחמה. אבל את צמרת צה"ל, אם היא בכלל מודעת לכך, זה לא מעניין, וההכשרות עוד לפני המלחמה, וביתר שאת במהלכה, רודדו להרבה פחות מהמינימום הנדרש ללוחמים. מדובר בבעיה אקוטית עם השלכות ארוכות טווח.

הזלזול בלוחמים מגיע מעוד כיוונים. צה"ל, למשל, מרחיב כל הזמן את הגדרת ה"לוחם". עוד ועוד חיילים שלא נמצאים בסיכון נקראים "לוחמים". מכיוון שבסוף גם צה"ל חייב להודות בהבדלים, הלוחמים האמיתיים מכונים עתה "לוחמי חוד". אבל הם לא מבינים, ובצדק, בשביל מה משחקים את משחקי המילים הללו, שבאים על חשבונם.

עוד דוגמה, הפעם מצה"ל ובית המשפט. תוך כדי שהם נלחמים בסיכון גבוה, שופטות בית המשפט וצמרת צה"ל כופות עליהם לצרף בנות להכשרה הקרבית, כדי לבחון את שילובן בצבא הלוחם. כפי שכבר הוכיחו שלל מחקרים וניסויים, מדובר ברעיון גרוע, שפוגע בהכשרה וביעילות הלחימה ומסכן את בריאות החיילות. השופטות יושבות בבטחה על כס השיפוט ומשחקות בפרוגרס על חשבון הפגיעה בלוחמים וסיכונם המוגבר. אותם כמובן איש לא שואל (בינתיים עוד פיילוט נכשל כצפוי ועוד חיילות סבלו מפציעות מיותרות).

ועוד, הפעם מצד הצבא והממשלה. מאריכים ללוחמים את השירות בארבעה חודשים, אבל במקום לגייס אותם לקבע או למילואים בתנאים מלאים, "עוקצים" אותם ומשלמים להם תגמול מופחת. תקציבים עפים לכל כיוון, מערכת הביטחון מפוצצת בכסף, כולם גוזרים קופונים בסכומי עתק – אבל על הלוחמים הללו, הנושאים בנטל הגדול ביותר, חוסכים כמה אלפי שקלים בחודש. מאריכים את השירות כי אין להם תחליף, אבל בדרך גוזלים אותם כי אין להם מעמד. ככה זה בצבא היבשה. ניצול וזלזול. איזו בושה, איזו חרפה.

די להטעיות

נקודה אחרונה, כואבת במיוחד. הקצונה בצה"ל הפכה למעמד מרוחק, ובאופן כללי ניכר פער גדול הרבה יותר מהרצוי בין הלוחמים לקצינים. בעגה המקצועית הסוגיה נקראת "לכידות אנכית", מושג שמתייחס למידת הקשר והמחויבות שבין הקצינים לחייליהם. בעבר צה"ל נחשב לצבא עם לכידות אנכית מהטובות בעולם. כציוויו של בן־גוריון, חיילים הרגישו שמפקדיהם דואגים להם ורואים את טובתם.

צה"ל הצליח להתרחק מהאידיאל הזה בממדים מטרידים. המושג של "לכידות אנכית", תובנה בסיסית בסוציולוגיה צבאית ובהכשרת מפקדים, לא מוכר בו. הסיפורים על הנתק הזה, שאני שומע וחולק עם חברים, מזעזעים את הדור שלי, שקציניו למדו לדרג את היחס לחיילים לפני ריצוי המפקדים. המדרג הזה לא מובן היום לקצינים רבים, שהוכשרו בצה"ל הטכנו־בירוקרטי. החיילים מרגישים זאת, הלכידות האנכית במשבר, ולבעיה הזו עוד יהיו השלכות קשות.

ב־2005 התבקש רס"ן קארל קסטרו, מנהל מחלקת פסיכיאטריה צבאית ב"מוסד המחקר הצבאי ע"ש וולטר ריד" להרצות על "הכנת מנהיגים לקרב". ההרצאה שהכין, "10 עובדות קשות על לחימה ומה מנהיגים יכולים לעשות כדי לצמצם את הסיכון ולבנות עמידות לחיילים", הכתה גלים בצבא האמריקני. קסטרו הראה שההשפעה של מפקדים טובים בהכשרה, במלחמה ואחריה, ממזערים את נזק המלחמה הנפשי.

בהרצאה נתן קסטרו אוסף עצות מועילות לקצינים. הלוחמים צריכים לראות שקציניהם עושים הכול כדי לשמור עליהם ולצמצם את הסיכון. הקצינים צריכים להכיר את החיילים ואת צורכיהם אישית. הם צריכים לתדרך אותם במידע מלא ואמין, לאפשר להם לשאול ולאתגר אותם, ולענות בכנות וביושר. עליהם לדעת שהחיילים מזהים היטב כשלים, והניסיון להכחיש אותם או לשקר שקוף ומזיק. הם צריכים לדאוג אישית לחיילים ולצרכים הבסיסיים ביותר כאוכל, מים ושינה.

צה"ל של היום לא מאמין בכל אלה. כשמספרים לו הוא עונה, בנוהל, תשובות טכנו־בירוקרטיות אוטומטיות; הכול ידוע ומטופל באופן "עוצמתי", "מקצועי" ו"חסר תקדים". אחרי שבוע עם לוחמים מצבא היבשה, אני יודע שזו תעמולה ריקה. צמרת הצבא וההנהגה הפוליטית עושות טעויות הרות גורל ומצעידות אותנו למשבר עצום, שכבר נותן אותות דרמטיים בצבא הקבע. הן רחוקות שנות אור מלהבין את משמעות המחיר שהדור הזה משלם, ורחוקות עוד יותר מתיקון צה"ל ושיקומו.

במאמר אחרי 7 באוקטובר התייחסתי ללוחמים הללו כאל דור תש"ח. כעת אני סבור שההשוואה הזו חסרה. בתש"ח צה"ל לא נדרש להילחם בבור השופכין שנקרא רצועת עזה, במשך שנה וחצי, במשימות סיזיפיות, כשלפניו עוד חודשי לחימה ארוכים, עם אבדות גדולות, בצבא מדורדר וצמרת שמזלזלת בו, ותחת מטריית האבסורד של תחזוק ותספוק האויב והגדרת אזורים בטוחים למחבלים שמנסים לפגוע בלוחמינו.

השבוע חוויתי משהו ממה שהדור הזה נושא על כתפיו. אין מילים לתיאור משאם. אבל גם אם העול הכרחי, היחס אליהם הוא בחירה. וכאן אין סליחה ואין מחילה: המדינה חייבת לשנות כיוון באופן מיידי ומוחלט ביחסה ללוחמי צבא היבשה. אנחנו דורשים מהם את המסירות המוחלטת והקרבה שאין למעלה ממנה, והם זכאים לכך שבתמורה נשפיע עליהם מכל הלב וההערכה. המדינה חייבת להעניק להם מטובה וממשאביה, בהוקרה והכרה מלאות.

כך, בלי שום זיוף, שום יח"צ, ושום התחכמות וציניות מערכתית ופוליטית. זה הצעד הראשון וההכרחי בדרך לשיקום הצבא: קחו מכל גוזרי הקופונים, ותנו ללוחמים כל מה שהם צריכים – עכשיו כדי להילחם, ואחר כך כדי לבנות את חייהם. מספיק עם המשחקים וההטעיות. הקרבתם למעננו בלתי נתפסת, אין ראויים מהבחורים הצעירים האלה, ואין למדינה תכלית חשובה מזו.

השבוע ראיתי זאת בבהירות מוחלטת, כשהם הופיעו, יגעי מלחמה ומצולקים, כדי לנחם בשבעה על נפילתו של חברם, הקדוש עומר ואן גלדר, בן תהילה וחגי, חתננו המיועד, לוחם ומפקד בגבעתי, שמסר נפשו על הגנת העם והארץ, והותיר אותנו מתגעגעים ובוכים.