להלן דעה לא־פופולרית: כל החטופים ששוחררו עד כה, שוחררו הודות ללחץ הצבאי. זאת טענה כמעט טריוויאלית, וגם ביחס לעסקאות השחרור, לא ברור לי כיצד מי שאינם מקבלים אותה מדמיינים את המתרחש אילו ישראל היתה מוותרת על המלחמה בעזה. חמאס היה מרכך את תנאיו? היינו נדרשים לשלם מחירים נסבלים יותר עבור הצלת אחינו החטופים? כדי לשלם את המחירים הכבדים של הפוגה, נסיגה או הכנסת אספקה, צריך, ובכן, שיהיה ממה לעצור ומאיפה לסגת. הדיון התקשורתי האווילי עד זרא משווה בין הישגי "הלחץ הצבאי" ובין הישגי "הלחץ הדיפלומטי" כאילו מישהו משלה את עצמו שהדיפלומט הנכבד חליל אל־חיה משחק בקטאר עם תנאי העסקאות בלי קשר לפעילות של חיילינו בשטח.

בשבועות האחרונים לא ניתן לצלוח משדר חדשות בלי לשמוע את הטענה שלפיה "41 חטופים מצאו את מותם בגלל הלחץ הצבאי". נשהה לרגע את הביקורת על עצם הצגת הטענה הזאת באופן מנותק הקשר וללא הצגת האלטרנטיבות המציאותיות במסגרת הדיון הנורא על המחירים שיש לשלם עבור הצלת החטופים. נניח שהכול נכון, ונתייחס רק לנתון עצמו: האם נכון ש־41 מהחטופים מצאו את מותם בעקבות הלחץ הצבאי על הרצועה? בואו נצלול רגע למספרים המבעיתים.

251 ישראלים וזרים חיים ומתים נחטפו לרצועת עזה ב־7 באוקטובר. הם הצטרפו לארבעה חטופים שהוחזקו שם עוד קודם: הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו והישאם א־סייד. מתוך 255 חטופים בסך הכול, שוחררו עד לרגע כתיבת שורות אלה 197 חטופים, 148 מהם בחיים. לפי דברי ראש הממשלה נתניהו בשבוע שעבר, "נותרו בוודאות" בידי חמאס 20 חטופים חיים, ועוד 38 חללים. במילים אחרות, מניין החללים מתוך כלל החטופים עומד על כתשעים.

כיצד שוחררו החטופים? בעסקה הראשונה שיצאה לדרך בנובמבר 2023 שוחררו 80 נשים וילדים. עוד קודם לכן בשבועות הראשונים של המלחמה שחרר חמאס ארבע נשים "מטעמים הומניטריים". שתיים מהן החזיקו באזרחות אמריקנית, ונוסף להן שוחררו מחוץ לעסקה חטוף המחזיק באזרחות רוסית, ו־24 עובדים זרים. בעסקה השנייה, שהחלה בינואר 2025, שוחררו בחיים 25 חטופים ישראלים, 5 אזרחי תאילנד, ושמונה חללים. החייל עידן אלכסנדר, המחזיק באזרחות אמריקנית, שוחרר במאי 2025 כמחווה לארה"ב.

במבצעים צבאיים שוחררו 49 חטופים. שמונה חטופים חיים שוחררו במבצעים מיוחדים. החיילת אורי מגידיש חולצה בתחילת התמרון, פרננדו מרמן ולואיס הר חולצו מרפיח, וב"מבצע ארנון" חולצו מנוסיראת נועה ארגמני, אנדריי קוזלוב, שלומי זיו ואלמוג ג'אן. באוגוסט 2024 חולץ פרחאן אל־קאדי ממנהרה בדרום הרצועה. במסגרת הפעילות הצבאית חולצו גם גופותיהם של 41 חללים.

בשום שלב לא פורסמו נתונים רשמיים על מספר החטופים שנחטפו בחיים. גם נסיבות המוות של חלק מהחללים עדיין אינן ידועות, או מוגבלות בפרסום. אך מפרסומים שונים ניתן ללקט מידע לגבי היקף החטופים שהתקבל מהם אות חיים, ומצאו בסוף את מותם בשבי. המקור לטענה על "41 חטופים שנרצחו בגלל לחץ צבאי" הוא ניתוח שפרסמו עיתונאים ישראלים בניו־יורק טיימס בחודש מרץ האחרון, והתבסס לדבריהם על דו"חות פורנזיים, תחקירים צה"ליים, ראיונות עם גורמים צבאיים וקרובי משפחה של חטופים.

בין דיכוי לטרפוד

אלא שכל מה שנטען באותה כתבה מהניו־יורק טיימס הוא ש־41 חטופים נהרגו או נרצחו לאחר חטיפתם ב־7 באוקטובר. כלומר, שהם לא נחטפו מתים. אדרבה, לפי הניתוח שנערך כסיכום מספרי ללא שמות, שבעה חטופים הוצאו להורג כאשר חיילי צה"ל התקרבו. נוסף לכך, מונה העיתון האמריקני ארבעה חטופים שנהרגו בתקיפות חיל האוויר, שלושה חטופים שנורו בשוגג על ידי כוחות צה"ל, ואחד שנורה מאש צולבת במהלך מבצע שחרור כושל. בסך הכול מדובר על 15 חטופים שנסיבות מותם קשורות לפעילות המלחמתית של צה"ל. הכותבים מציינים כי "נסיבות מותם של 26 חטופים נוספים נותרו לא חד־משמעיות".

ממקורות אחרים ופרסומים רשמיים של צה"ל ניתן למנות לפחות חלק מהכישלונות המדוברים. כרמל גת, הרש גולדברג־פולין, עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אורי דנינו ואלמוג סרוסי נרצחו במנהרה ברפיח באוגוסט 2024, לאחר פעילות כוחות צה"ל בקרבתה. שישה חטופים אחרים נרצחו בחאן־יונס על ידי שוביהם, ככל הנראה לאחר שחיל האוויר תקף בסביבה בפברואר 2024. ניק בייזר, רון שרמן ואליה טולדנו נהרגו "בסבירות גבוהה" מפליטת גזים שנוצרו מתקיפת צה"ל, שכוונה לבכיר חמאס. יוסי שרעבי נהרג גם הוא לאחר שהדירה שבה הוחזק עם איתי סבירסקי ונועה ארגמני נפגעה. לפי התחקיר, סבירסקי נרצח לאחר מכן בידי שוביו. ארגמני שרדה וחולצה בהמשך. במבצע חילוץ כושל נורה למוות החטוף סהר ברוך, לא ברור אם מאש צה"ל או בידי שוביו. החטופים יותם חיים, סאמר טלאלקה ואלון שמריז נורו בשוגג על ידי חיילים במהלך ניסיון בריחה הרואי שלהם.

הניו־יורק טיימס מציין חטופים שנרצחו בימים הראשונים למלחמה כשלא ניתן היה לבצע עסקה, או את בני משפחת ביבס שנטען על ידי חמאס כי נפגעו בהפצצה. אך בנוגע למקרה האחרון, העיתון מצטט את ד"ר חן קוגל מהמכון לרפואה משפטית, שהודיע לאחר נתיחת הגופות כי אין סימנים לפגיעה כזאת אלא סימני רצח מכוון. כמובן, כל מקרה כזה הוא טרגדיה מזעזעת וכישלון, אבל כפי שראינו, ניתן לקשר בין הפעולה הצבאית להירצחם של 15־21 חטופים. הטענה כאילו "41 חטופים נהרגו בגלל לחץ צבאי" היא חוסר הבנה של הכותרת בניו־יורק טיימס במקרה הטוב, ושקר במקרה הפחות הטוב.

וכאן מגיעה הנקודה העיקרית. הרי הגוזמה של הכפלת מספר ההרוגים הקשורים לתמרון היא לא הסיפור, מה זה כבר משנה? הסיפור הוא מה שנראה כמו קמפיין מתמשך לדיכוי כל פעולה ישראלית נגד חמאס. עיתונות צריכה לשקף מציאות מורכבת שיש בה ברירה בין אלטרנטיבות לא מושלמות. היא צריכה לפרוס את החלופות לקיומו של לחץ צבאי, ולבחון בהגינות אם בדרך זו היו מצליחים להציל יותר או פחות חטופים, ומה בדבר חייהם של שאר עשרה מיליון אזרחי המדינה. דיון בריא על המשך הלחץ הצבאי צריך לשקף את מחירו, אבל גם את מחיר הפסקתו, ולשקול שיקולים בעד ונגד.

במקום זה אנחנו מקבלים תעמולה. טפטוף מתמיד בכל שעה של סיסמאות, חצאי אמיתות והוצאות פרועות מהקשר, נגד כל אחת מהפעולות שנוקטת ישראל נגד חמאס. זה לא רק הלחץ הצבאי. רק לפני כמה שבועות הוגשה עתירה נגד ההכרזה על עצירת החשמל לרצועה (שבכלל לא קרתה אז, אגב) בטענה שזה יפגע בחטופים. נטען שצריך להכניס אספקה ותרופות לחמאס, כדי שלא יפגעו בחטופים. על כל ניהול משא ומתן מעט קשוח מצד ישראל, מתפרסמות טענות שמדובר ב"טרפוד העסקה".

גם אם מחר תיעצר המלחמה, קל לדמיין כיצד כל סירוב לדרישותיו של חמאס (שכנראה יגדלו נוכח הפסקת הלחימה) ימוסגר אצלנו כניסיון לטרפד, כאינטרס פוליטי, או כשנאה לחטופים. כבר נואשתי מהמחשבה שמילותיי ישכנעו מישהו לזנוח את הקונספירציות הללו, ולקבל את האפשרות שמדובר בוויכוח בין שני צדדים שמודאגים מאובדן חיים. אבל בשעה שהמילים נכשלות, אולי הנתונים יעשו את הקסם הניטרלי שלהם, ויחזירו שמץ שפיות לדיון הבלתי־שפוי הזה.