לפני כמה ימים סערה התקשורת על דבריו של האלוף דוד זיני, אולי ראש השב"כ הבא, ש"הוא נגד עסקאות חטופים, כי זאת מלחמת נצח". גם אם נניח בצד את הפרשנות המדויקת לדבריו, צריך להודות ביושר: ההצעה להפסקת אש שעומדת עכשיו על הפרק היא מבוא לאחד מהשניים - מלחמה מול חמאס שסופה אינו נראה באופק במקרה הלא-ממש-טוב, או התקפלות ישראלית מבישה מכל מטרות המלחמה, הפסד לחמאס בכל מובן חשוב שהוא, במקרה העוד פחות טוב.

עיקרי ההצעה הנוכחית של ויטקוף הם שחרור תשעה או עשרה חטופים בתמורה לשחרור אסירים, הפסקת אש של שישים ימים, נסיגה מכל השטחים שאליהם נכנסנו החל מתחילת מבצע עוז וחרב, והשבת חלוקת הסיוע ההומניטרי לידי האו"ם.

נפרק את רכיבי ההצעה, בהתעלמות משחרור הרוצחים הפלסטינים, שבאופן אבסורדי, אליו כבר התרגלנו - ראשית, הפסקת אש נוספת. מהפסקת האש האחרונה יצאה ישראל למבצע עוז וחרב כשהיא על אדי לגיטימציה פנימית וחיצונית, עם ציבור ישראלי עייף, ועולם ששכח לחלוטין מהסיבה שבגינה החלה המלחמה ועבר לעיסוק בסבל העזתי באופן חסר ההקשר שהוא כל כך אוהב. את מרכבות גדעון, החלק העצים של המבצע, ישראל לא מצליחה להתניע כבר שבועיים, כך שלמעשה לא הייתה חזרה ללחימה קרקעית משמעותית ברצועה מאז תחילת הפסקת האש בינואר.

התפיסה שלאחר חודשיים של הפסקת אש בתמורה לתשעה חטופים, תוכל ישראל לחדשה, בטח באופן משמעותי, נראית אופטימית מדי. אכן, חששות כאלה נשמעו גם בהפסקות האש הקודמות, אולם לא ניתן להתעלם מכך שכל חזרה למלחמה הופכת לקשה יותר ויותר. רק חשבו על המשמעות של שחרור גיוס המילואים הנרחב, ואז גיוסו שוב, בפעם המי יודע כמה.

חזרה נוספת לקווי השישה באוקטובר משמעותה ויתור על ההישגים שדווקא היו בחודשיים האחרונים – ובראשם, יצירת אזור חיץ רחב בין ציר מורג לציר פילדלפי, שמנתק את עזה מהעולם החיצון ואת החמאס מרוב היכולת שלו לחדש את מאגרי הנשק שלו – ובעיקר מקבעת תבנית: בכל פעם שצה"ל משיג הישג בשטח אשר מהווה מכה לחמאס, הישג שמושג בראש ובראשונה בדם חיילים, אך לא ניתן להתעלם גם מגיוס מילואים ובזבוז משאב הזמן, חמאס יכול ללחוץ על "כפתור" החטופים, ולגלגל את המלחמה לאחור.

אולם משמעות הנסיגה מהשטח היא עוד כאין וכאפס לעומת הפסקת המגמה בעלת המשמעות ההיסטורית שהחלה ברצועה בימים האחרונים. ביום שלישי החל מהלך של הוצאת השליטה האזרחית של חמאס באוכלוסיה, שממנה חמאס שואב את כוחו, באמצעות תחילת הפעלת מרכזי החלוקה החדשים. את השליטה השיג חמאס באמצעות השתלטות על הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה, וסחר בו על מנת לממן את המשך פעילותו. ללא שליטה זו האוכלוסיה העזתית לא תהיה תלויה עוד בחמאס, ויכולתו לקיים את המנגנון שלו, מהמשכורות למנקה ועד גיוס לוחמים חדשים, תפגע באופן אנוש.

חמאס מבין היטב את הסכנה. במהלך הימים האחרונים עשה חמאס הכול על מנת להכשיל את חלוקת הסיוע – החל מפריסת מחסומים בדרכים כדי לחסום הגעה של אוכלוסיה למרכזים, והמשך בהפצת חרושת שמועות אדירה על זוועות שמתרחשות במרכזי החלוקה כדי הדמיון הטובה עליו. חמאס מבין היטב – התבססות הסיוע לעזה ממנו הוא מנוטרל, בשילוב לחץ צבאי מתמשך, יביאו לריסוקו ככוח שלטוני ברצועת עזה.

מאז ה-7 באוקטובר ישראל הייתה במלחמה 601 ימים, אשר רובם המוחלט הוקדש לא לניצחון על חמאס, אלא להשגת תנאים לעסקאות חטופים חלקיות. היה היגיון בגישה הזאת - לראיה, רובם המוחלט של החטופים החיים חזרו מהשבי - אך לא ניתן להמשיך אותה ללא סוף. לישראל ישנה אפשרות למוטט את חמאס. כוחות המילואים ערוכים, מרכזי הסיוע עוקפי חמאס פרוסים, לא פלא שחמאס מגלה נכונות גוברת לעסקה. דווקא בשל כך, הגיע הזמן להגיד לעסקאות כאלו לא, ולסיים את שלטונו.

אם ישראל תבחר לתת לו, שוב, לקבוע את קצב המלחמה, מלחמת הנצח מול חמאס מובטחת. חמאס כבר לא יובס בסיבוב הזה, סיבוב נוסף לא יהיה בקרוב, אלא רק לאחר שחמאס יבחר בו כאשר יחדש את כוחו, ודורות של חיילים ימשיכו למות בסבבים מול עזה שתישאר איום קבוע על דרומה של ישראל. אחרי 601 ימים ישראל צריכה להכריע. הממשלה צריכה להכריע. אם תוצאת המלחמה תהיה הישרדות חמאס למרות הטבח בעקבות חטיפת ישראלים, זה יהיה הנורמלי החדש. אם זאת תהיה התגובה הישראלית לחטופים, לא יהיה ביכולתה לנצח אף מלחמה, אף פעם. אם ישראל תבחר לסיים את המלחמה עם חמאס על גדרותיה, מלחמה נוספת בוא תבוא. ואם הפעם לא העזנו לעשות את מה שצריך בשביל לנצח אותה, זה אולי כבר לא יתרחש לעולם.