אנחנו חיים בתוך נס ולא שמים לב: שישה חודשי הפסקת אש בלבנון

שישה חודשים ימלאו ביום שלישי הקרוב להפסקת האש בין ישראל ללבנון. למודי החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה לאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006, אף אחד בצפון לא תלה תקוות אמיתיות בהסכם החדש של 2024. אנשים לא שכחו איך בחסות ההסכם הקודם הגענו למציאות שבה חיזבאללה הפך לצבא הטרור הגדול בעולם, ואף היווה איום אסטרטגי על מדינת ישראל. אבל בינתיים מתברר שההסכם החדש מול לבנון, שנחתם בתיווך אמריקני, עובד לטובת ישראל באופן מובהק – אנחנו תוקפים, הם שותקים; הם מנסים לשקם, אנחנו משמידים. נס עם שניים סוכר.

וכך, בזמן שאזור הנגב המערבי חי יום־יום ולילה־לילה את הלחימה המתמשכת מול חמאס בעזה, עם הדף התקיפות מהרצועה שמגיע לפעמים גם עד אשדוד; כשתושבי ירושלים והמרכז מתמודדים מדי כמה ימים עם אזעקות בשל שיגורים מתימן, שלא לדבר על הפיגועים הרצחניים ביהודה ושומרון – דווקא הצפון שליו רוב הזמן.

זו התקופה השקטה ביותר בגבול לבנון מאז נוסד חיזבאללה, משהו שמעולם לא דמיינּו שיקרה. אנחנו חיים בתוך נס, אבל לא שמים לב. התרגלנו. ישראל תוקפת מדי פעם בעוצמה בלבנון, וכל תקיפה כזו היא לבנה נוספת בחומה שהולכת ונבנית מול האויב. אבל המנה העיקרית שהצבא מגיש לחיזבאללה היא של תקיפות נקודתיות וסיכולים ממוקדים. אומנם הם פוגעים בשגרת החיים של מי שפונה וחזר כבר לקו העימות, אבל הם הכרחיים לשימור המצב הביטחוני.

למרות הפסקת האש, ישראל ממשיכה להחזיק בתוך לבנון חמישה מוצבים אסטרטגיים שמגינים על יישובים בקו העימות, וגם תוקפת בלבנון בתדירות יומיומית. לפי נתוני מכון עלמא, מאז הפסקת האש תקפה ישראל בלבנון כ־400 פעמים, יותר משתי תקיפות ביום בממוצע. רק השבוע חוסלו מהאוויר ארבעה אנשי חיזבאללה שניסו לחזור ולשקם את כוח רדואן, הותקפו תשתיות לדיוק טילים, והושמדו מבנים יבילים בכפרים בדרום לבנון. מרבית החיסולים הממוקדים נערכו מדרום לנהר הליטני, וכוונו לפעילי חיזבאללה השייכים ליחידות הגאוגרפיות עזיז, נאצר ובאדר, אבל היו גם תקיפות מצפון לליטני. אם צבא לבנון לא מכסח את הדשא מהר דיו, ישראל תעשה את זה. 

אבוקדו ביום, צלקות בלילה

לפחות בינתיים, המאמץ הצבאי המתמשך הוריד מהפרק את החשש מכיבוש הגליל, התוכנית הגרנדיוזית של חיזבאללה שהטרידה את כולנו. ובכל זאת, השבוע התפשטה במהירות בין תושבי הצפון שמועת שווא על מצב כוננות חריג, כי העצבים מתוחים עדיין. למרות השקט המתמשך והשינוי הממשי בביטחון, אנשים נשארו דרוכים. כל רמז קל לאיום, אפילו שקרי ומופרך, מתפרש על רקע אירועי העבר ומקבל תהודה מיידית. הביטחון שוקם, התחושה עוד לא.

מלחמות משאירות חותם עמוק בתודעה של מי שעבר אותן, ולעיתים קשה לשחרר את הנפש אף שהמציאות השתנתה. ששת החודשים של הפסקת האש לא מחקו עדיין את הטראומה והזיכרונות הכואבים. 

אחרי ששוחררתי סוף־סוף מסבב המילואים הראשון שלי, שהחל ב־7 באוקטובר ונגמר לפני כחודש וחצי, יצאתי לשוטט קצת בקו העימות. דיברתי עם אנשים מקריית־שמונה, עם קיבוצניקים מיחיעם וגעתון, ועם תושבים של מושבים בקו העורפי. החיים כאילו חזרו למסלולם. יש פקקים בצמתים המרכזיים בבקרים ועסקים רבים חזרו לעבוד, אבל עדיין משהו חסר. למרות הנס הצבאי, אנחנו מחכים עדיין להתרחשות של נס אזרחי – שלא קשור רק לשיקום הבתים, הכבישים והתשתיות, אלא בעיקר לתיקון פנימי יותר. יש תחושה שהחיים כאן מתנהלים עדיין במעין ציפייה דרוכה, כאילו משהו לא גמור מרחף באוויר. טעם לוואי של מלחמה, כנראה.

בקריית־שמונה סיפרה לי אישה מבוגרת על התקופה שהיא בילתה במלון המפונים עם הנכדים. "הם חזרו ללימודים ולחברים, אבל כל רעש חזק עדיין מקפיץ אותם", היא אמרה. בקיבוץ עברון, שבקרבתו נפלו כטב"מים, אחד החברים אמר לי שאצלם מעבדים שוב כרגיל את מטעי האבוקדו, אבל בלילות הוא עדיין חולם על אזעקות.

אלה לא רק הצלקות האישיות של כל אחד ואחת מאיתנו. זה משהו קולקטיבי, משקל כבד שמונח על הכתפיים של כולנו, שמתבטא בשיחות קטועות על מה שהיה, בשקט שנוצר פתאום כשמדברים על העתיד. 

העתיד תלוי בנו, כנראה, ובשאלה אם נצליח לבנות מחדש לא רק את הבתים שנפגעו, אלא גם את האמון ואת הקהילות. האם נחזור לשגרה, ואולי גם ליותר מזה? מצפה־מתת, שמסתתר בלב חורש סבוך ופראי על רכס גבוה שצופה על לבנון, הוא דוגמה טובה. פתחו שם לאחרונה פאב חדש, "הכבאית" שמו. הסככה הישנה, שבה חונה כל השבוע משאית כיבוי ישנה שכיבתה שריפות במלחמה, הופכת בלילות חמישי למקום מפגש תוסס המציע מוזיקה, שתייה וקהילה.

הנס האזרחי הזה, שכולנו חולמים עליו, הוא לא רק משהו שיקרה לבד, אלא משהו שנצטרך ליצור בעצמנו. זה ידרוש סבלנות, חמלה עצמית, נתינה, והרבה רצון טוב, אבל אם יש דבר אחד שהוכחנו לעצמנו כעם שוב ושוב ב־19 החודשים האחרונים - זה שאנחנו מסוגלים.

הבית נושם בכבדות

בתקופת המילואים הייתי מגיע לבית מדי כמה ימים, לראות שהכול בסדר, שלא נפל לוח עץ שנועד לחסום חלון שבור או שאין קיר שהתמוטט במפתיע.

באחרונה, אחרי קצת יותר מחודש שלא הייתי בבית, קפצתי לביקור. התרגלתי למראה, הוא כבר לא מרגש אותי, ובכל זאת - כשראיתי שעשבים שוטים מתחילים לכסות שוב את החנייה, את הגינה ואת צידי הרחובות שבהם עדיין אין תושבים, זה צרב לי את הלב. נזכרתי במשנה שאומרת שבית כנסת שחרב ועלו בו עשבים, "לא יתלוש, מפני עוגמת נפש". כמו שמסביר רמב"ם: "שיכאב הלב כשיש בו עשבים, וישתדלו בבניינו".

בבית עצמו, שכבר רוקן מכל ההריסות והחפצים השבורים, הקולות מהדהדים מהקירות הסדוקים. אני מסתובב קצת ומטאטא פיסות של טיח ושברים של בטון שנפלו בחודש שלא היינו שם. אולי הבית הפצוע נושם בכבדות, ובכל נשימה הוא משחרר קצת טיח סדוק? יש גם קיר אחד שהולך ומתעקם לאיטו, וסופו להתפרק.

אבל לצד מראות ההרס בבית הפרטי, ראיתי גם התחדשות במרחב הציבורי. הכול מטופח מחדש, בחצרות וברחובות נמחים כבר סימנים לנוכחות הארוכה של כוחות הצבא, ובגן המשחקים יש כמה ילדים על אופניים שקוטפים תותי עץ, בני ארבע המשפחות הצעירות היחידות שחזרו בינתיים.

בשיטוט במורד הרחוב שלנו שמעתי גם קולות של פועלים שעובדים בבנייה של בתים חדשים ובשיקום של בתים הרוסים. רעשי קדיחה וניסור, תנועת משאיות בטון, מכולות שמונחות ליד בית פגוע. אנשים מתקנים את מה שהרסה המלחמה. אומנם זה לוקח זמן, אך זה קורה. אבל באותו שיטוט גם קיבלתי תזכורת חיה למה שעלול לקרות אם ישראל תסיר את האצבע מהדופק ומההדק. 

זו הייתה כריזה מהרמקולים של המוצב שממול שהקפיצה אותי. החיילים תרגלו התמודדות עם מתקפה של טילים נגד טנקים. "טיל בלבן, טיל בכחול", כרז החמ"ליסט. ברגע הראשון לא הבנתי שזה רק תרגול, וחיפשתי סימנים לירי במרחב מולי. לא היה עשן ולא שמעתי פיצוץ. נשימה עמוקה, תרגיל בלבד. המוצב ממשיך לתרגל מלחמה גם חצי שנה אחרי הפסקת האש, והדריכות תמשיך ללוות אותנו כמו צלקת שמגרדת גם שנים אחרי הפציעה.

אני מסיים לשוטט ומעמיס על הרכב שלי קצת בגדים שלא לבשתי כבר יותר משנה וחצי - להפתעתי, הם עדיין עולים עליי - ועוד מזכרות מהעבר. כשהכול מסודר בתא המטען, אני מתניע את הרכב ומקיש על הכתובת ששמורה תחת השם "בית" בווייז, יוצא ברוורס מהחנייה של הבית וחוזר הביתה. כן, מבלבל, אבל בכל זאת הביתה. כמו שלמדתי בתקופת אני־במילואים־והמשפחה־מפונה, הבית הוא המקום שבו נמצאת המשפחה, המקום שבו נמצאים אשתי נתלי והילדים.

ואם כבר חזרה הביתה, השאלה שאנחנו שומעים הכי הרבה היא איפה אנחנו ומה אנחנו עושים ("מחפשים את עצמנו" זו תשובה טובה?). ואז, כשמבינים שעדיין לא חזרנו הביתה, השאלה הבאה היא אם נחזור ומתי. לא חזרנו, אבל כן נחזור, אני מקווה. לא חזרנו כי נלכדנו בסבך ההנדסי שיוצרת פגיעה ישירה בבית. אנחנו משתדלים בבניינו, אבל זה מצריך זהירות רבה, כי יש חשש שהשלד נפגע. עוד חוות דעת ועוד בדיקות הנדסיות. בסוף נצלח את הכול ונתחיל להרוס ולשקם, לסתור כדי לבנות. 

לא חזרנו, אבל בזמן שתקראו את המילים האלו נהיה בפעם הראשונה בשבת בשתולה כמשפחה אחרי 600 ימים כמעט. לא, עוד לא חזרנו הביתה, אבל החלטנו לעלות לשבות עם חברים. אף אחד לא מבטיח שיהיה מניין, אבל קבלת שבת בטוח תהיה. נחזור כי בסוף, למרות כל האתגרים והקשיים ולמרות הפיתויים של העיר הקטנה, שם זה הבית ושם צריכים משפחות צעירות.