"היא הייתה לוחמת צדק": חננאל גז מספר על אשתו צאלה

"היה לי זהב בידיים, זהב", אומר חננאל גז. "לצאלה היה לב זהב, והיא כל הזמן התפתחה. למדה עוד ועוד כלים כדי להיות מטפלת טובה יותר, והעבירה הלאה את כל מה שהיה לה. רק רצתה לתת את הלב שלה למי שהיה צריך".

הרף העין הבלתי־נתפס שבו הפכה ההתרגשות השמֵחה של נסיעה לחדר לידה, לזירת רצח איומה – קשה לעיכול גם כאן, בבית הומה המנחמים בברוכין. צרור יריות האויב שפגע במכוניתם של בני הזוג בשעת ערב של יום רביעי שעבר, היה שיא נוסף של אכזריות טרוריסטית, שהלם חזק בבטן הקולקטיבית.

"יצאנו מהיישוב ופנינו שמאלה בכיכר של ברוכין", משחזר חננאל. את כביש חוצה־שומרון, שאליו היו אמורים להגיע דקות ספורות לאחר מכן, אפשר לראות כאן מהמרפסת. "אחרי הטרמפיאדה, פתאום מההר הסמוך היה ציון לייזר ירוק שהתמקם עלנו. זה לקח שנייה או שתיים, לא היה זמן לחשוב. זה קרה מאוד מהר".

אחרי היריות הוא שאל בצעקה אם היא בסדר, והבין מיד שלא. "היא הייתה הנהגת. הבנתי שלא יעזור עכשיו אם אאבד את העשתונות. השתלטתי על ההגה ועל הברקס, והתקשרתי לדווח שירו בנו. אמרתי שהיא נפגעה בצוואר, בחזה, בזרוע, ומיד התחלתי לנסות להעניק לה טיפול בעצמי. הפעלתי לחץ על האזורים המדממים. זה לא כל כך עזר".

הם הובהלו לבית החולים בילינסון. כדקה לאחר שהצוות הרפואי החל בטיפול באם הירויה, יילדו כבר את התינוק שלהם בניתוח קיסרי מהיר. השבוע הוענק לו השם רביד חיים, שם שבחרה צאלה. "הוא היה בלי חיים בכלל, לא קיבל חמצן. עשו לו החייאה הרבה זמן עד שהצליחו להחזיר אותו. הוא עדיין במצב מאוד מאוד קשה, ממש בין חיים למוות. אנחנו מתפללים. ראיתי אותו אתמול בפגייה, הוא מתוק ממש, כמו כל הבנים שלנו".

ארבעה בנים יש להם. לביא בן 10, נהוראי בן 7, אמיתי בן 6, ורביד חיים. בגינת הבית, החברים של הבנים משחקים איתם עכשיו משחקי קופסה. על רביד חיים שומרות מתנדבות ספורות, קבועות, שמתחלפות ביניהן. אי אפשר להכניס יותר מדי נשים אל הפגייה. ביום ראשון, חננאל נסע מתוך השבעה לבקר אותו. למחרת הפרופסור התקשר לשיחה ארוכה. "אנחנו צריכים להתפלל עליו הרבה".

"תראו, אני איי רובוט"

ההיריון האחרון של צאלה היה לא פשוט, וכלל חודשים ארוכים של שמירת היריון. אבל צאלה כמו צאלה, ניסתה למצוא את ההומור בסיטואציה. "היא הייתה על כיסא גלגלים כמעט חודש וחצי, ורצתה שהבית יהיה נקי, שלא יהיה מצב שהבית לא מתפקד בגלל שהיא מרותקת לכיסא. אז היא הייתה נוסעת ברחבי הבית עם מטאטא ואומרת לילדים 'תראו, אני איי רובוט'", מספר חננאל ומחייך לרגע.

סרטון שהעלתה צאלה לרשתות החברתיות בכובעה כמטפלת, שותף שוב ושוב מאז הירצחה. היא מדברת בו בהומור, תוך שהיא נושאת סלי קניות כבדים, על העומס בחיי היומיום. מציעה לתחום את הסבל, לא לתת לו לנהל את החיים: "אנחנו לא בוחרים את הסבל שלנו, אנחנו כן בוחרים מה לעשות איתו. מותר לנו שיהיה לנו טוב. איך עושים את זה? מתחילים בצעדים קטנים. תדאגו לעצמכם". מילים נדרשות כל כך בימים הללו.

"לצערי כבר היו כמה פיגועים כאלה בחודשים האחרונים, ממש באותו אזור. ידענו ביישוב שמתישהו זה כנראה גם יצליח להם. ציפינו שהממשלה תיקח את העניינים ברצינות, אני מקווה שעכשיו דברים יזוזו"

הטכניקות שלימדה, לחוסן והרגעה עצמית, כבר נכנסו לפעולה. "ביום שישי אחי התקשר מניו־יורק, אמר שהוא מפורק לגמרי, ומה שעשה הוא לצפות בסרטונים של צאלה. היא מסבירה שם איך לנשום עמוק, להחזיק את האוויר ארבע שניות בפנים. זה הזוי, היא נרצחה ועדיין עוזרת לנו להתמודד עם הטראומה שלנו.

"הבוקר עדכנו אותי שעומדים להשתיל את קרניות העיניים שלה בילד בן 4 ובאדם בן 40. כל אחד מהם יקבל עין טובה. הייתה לה עין טובה, מאור עיניים. אישה מדהימה. במשך 11 שנה קיבלתי מתנה של מיליארד דולר. עכשיו ה' לקח את זה ממני, אני יכול להגיד לו משהו? אפשר להתלונן על כל הטוב שהוא נתן לי? אנחנו לא מבינים את זה. איפה שהשכל נגמר, שם מתחילה האמונה. כמה שזה קשה מאוד, אני מאמין שה' עושה איתנו חסד".

צאלה ניהלה סדר יום עמוס, מספר חננאל. "הייתה לה קליניקה פרטית בירושלים, בבית שלנו, וגם בזום. הייתה מטפלת בזום וגם מייעצת לאנשי טיפול אחרים. היא נהגה לומר שבכל אדם יש מורכבות וצריך להתבונן לעומק, לא למהר להדביק תוויות לאנשים, כי זה עלול ללכת איתם הרבה שנים קדימה. היא טיפלה בכל כך הרבה סוגים של אנשים. מטפלת זוגית, במי שעברו פגיעות מיניות, בניצולי הנובה ועוד רבים".

העומס בעבודה והמסירות למטופלים לא באו על חשבון המשפחה. "כשהילדים היו מגיעים מהמסגרות היא הייתה שמה את הטלפון בצד ומקפידה להיות איתם מאה אחוז. כשילד שלה דיבר אליה, כל דבר אחר יכול היה לחכות. היא לקחה מאוד ברצינות את זה שצריך לחיות באמת כל רגע, כי איש אינו יודע כמה זמן יש לנו בעולם הזה. היא גם לימדה את זה את כל המטופלים שלה, נתנה להם הרבה כוחות, הוסיפה הרבה טוב".

חננאל מתאר רגעים קטנים של משפחתיות: "יש לנו משחק עם כרטיסי שאלות על הבית והמשפחה. כמו כמה חלונות יש בבית, כמה מגבות יש. כל מיני דברים חמודים כאלה שצריך ללכת ולבדוק, ומנצח מי שניחש הכי קרוב. זה זמן כיף לכולם יחד. היא מאוד דאגה שיהיו לנו זמנים כאלה, ותמיד הקפידה להיות בכאן ועכשיו. לא לאבד את זה, לא לרוץ כל הזמן אחרי עוד הודעה ועוד הודעה.

"כמה שהייתי יכול, השתדלתי לתמוך ולאפשר לה לגדול. כל כיוון שרצתה – ללמוד, להתפתח, הייתי אומר לה 'לכי על זה'. זה גם היה חלק מהשיקול שלי לעבוד קרוב לבית, כדי שאוכל לפזר את הילדים בבוקר", אומר חננאל, המכהן כאיש המחשוב של אולפנת עלי־זהב, היישוב הסמוך. "השתדלתי לעזור לה כמה שיכולתי. לא הייתי כזה וואו, אבל השתדלתי. היא הייתה אישה מושלמת. גם כשהיו ויכוחים, חשבתי שמה ייתן לי שהיא תצא מפסידה. עדיף שתהיה המנצחת".

יד, כתף, לב

צאלה גדלה בגבעת־זאב, חננאל גדל "בהרבה מקומות בעולם", כדבריו. הוא נולד בקרני־שומרון, משם עברו הוריו, בעקבות עבודתם, לוונצואלה, לארגנטינה, לארצות הברית. "בגיל 25 עליתי ארצה. תמיד צחקתי עם צאלה שהבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים הייתה לעלות ארצה. היא הייתה נעלבת בצחוק ואומרת 'חשבתי שהבחירה בי הייתה הכי טובה'. הייתי אומר שבגלל שעליתי ארצה זכיתי להכיר אותה".

חמישה שבועות בלבד אחרי ההיכרות הם החליטו להתחתן. "זכינו להיות יחד 11 שנה. תמיד התווכחנו מי זכה יותר. הייתי אומר לה שאין ספק שאני זכיתי".

לברוכין עברו לפני כשנתיים. "חיפשנו הרבה. רצינו משהו קהילתי, עם חסד, אהבה, תורה, חיבור לעם ישראל. צאלה מיד נכנסה פה לעניינים. המלחמה פרצה חודשים ספורים אחרי שהגענו. היא נכנסה לצוות החירום היישובי ונתנה כל מה שיכלה – יד, כתף, לב. כל מה שיש לה היא נתנה".

אחת המנחמות מוסיפה: "כל מי שסבל מחרדה, מעצב, הגיע לצאלה". חננאל: "80 אחוז מהיישוב היו במילואים, וצאלה הייתה במילואים פה ביישוב".

את הבית הנוכחי שכרה משפחת גז לפני כחצי שנה, מציין אחד השכנים. מתוכם, צאלה הייתה מוגבלת במשך כמה חודשים בשל שמירת היריון. "ובכל זאת מכאן, מהספה, היא הצליחה להפוך בחודשים האלה לדמות כל כך משמעותית פה, למוקד חברתי", הוא מעיד.

"צאלה רצתה תמיד שכולם יסתדרו ביניהם, גם כשיש מחלוקות", מתאר חננאל, "להבין שלא יעזור לנסות לשכנע את השני שאתה צודק. בסופו של דבר לכל אחד יש האמת שלו וצריך לכבד ולקבל את זה, להבין שאפשר לחיות לצד זה. כך גם בזוגיות. לפעמים לא מסכימים גם בדברים מהותיים, אבל זה לא אומר שצריך לריב. גם ככה העולם רוצה להרוג אותנו, אז לפחות שבבתים שלנו ובינינו נהיה בשלום".

שתי מנחמות נוספות מספרות כי למדו עם צאלה לתואר במחול במכללת אורות. "גם שם היא הייתה לוחמת צדק. אחת המרצות הייתה יורדת מדי פעם על תלמידה זו או אחרת, וצאלה הייתה נחלצת להגנתן".

המחול ניטל מצאלה במה שנחשד כמעשה טרור אחר, קודם, לפני כחמש שנים. האירוע התרחש בגבעת־זאב, בתקופה של פיגועי דריסה רבים. צאלה עמדה להוציא תינוק מהרכב, ונהג ערבי ברכב מסחרי פגע בדלת המכונית הפתוחה, והדלת הכתה בעוז בראש שלה ובצוואר. הפגיעה הזו גרמה לה לכאבי ראש קשים, וגם נטלה ממנה את היכולת לרקוד.

"היא ניסתה מאוד להתגבר על זה", אומר חננאל. "בכלל, היא הספיקה הרבה. טיפלה בעשרות מטופלים מדי שבוע. היה לה ניהול זמן מטורף. החזיקה כל כך הרבה. אני זוכר שרק התחתַנו, היו יוצאים לקניון או הולכים ברחוב בירושלים, ותמיד הייתה פוגשת כל כך הרבה מכרים. כולם הכירו אותה".

בהסתרה שבתוך ההסתרה

במהלך השבוע הגיעו בני המשפחה לשבת שבעה כמה שעות בלשכת ראש מועצת שומרון יוסי דגן, שהועברה למקום הפיגוע כמחאה על אוזלת היד של הממשלה מול הפיגועים. "עלית בסערה השמיימה צדיקה שלי, עשית רק טוב בעולם", אמר שם חננאל. "אנחנו רוצים לפעול כדי שבחיים אף אחד לא יסבול כמונו. זה סבל שלא ניתן לתאר, וזה לא מגיע לנו. אני קורא לכל הנשים בהיריון שילכו לכנסת, יעמדו שם ויגידו 'מה, גם אותי אתם רוצים לרצוח פה?' ואני רוצה שתעשו הכול שלא יהיה שום תינוק שייוולד מהגופה של אימו המתה שרצחו בדם קר. לא משנה אם אתה ימני, שמאלני, דרום, צפון, מרכז – שלא תהיה פה שום יהודייה שתפחד. ארץ ישראל היא הבית היחיד שלנו".

ראש המועצה דגן הכריז כי במקום תוקם התיישבות לזכרה. "את המשימות שאתם הטלתם, אנחנו נעשה. גם מכאן, לצעוק על כבודו של עם ישראל, על הביטחון של עם ישראל, ולעשות הכול. נדרוש שיהיה כאן מבצע צבאי גדול, שיהרסו את הבתים הלא חוקיים שמסכנים את הציר. נחזק את ההתיישבות, נקים עוד יישובים לזכרה. מול מי שבא להוסיף הרבה חושך, אנחנו נוסיף ביחד הרבה אור".

דולב אביוב, אחותה של צאלה, אמרה: "זה לא הפיגוע הראשון, לא השני ואפילו לא השלישי שהמחבל הזה עשה. פשוט קודם הוא לא הצליח לרצוח. עד שאחותי נרצחה, לא קרה פה משהו. זה יכול היה להימנע. יכלו לטפל בזה קודם, יכלו לשטח את ההר הזה ולהוריד את כל הצמחייה שממנה הוא ירה, ויכלו לחסל אותו קודם".

כשהגיעו לבית החולים בשבוע שעבר, נזכר חננאל, הוא חשב על כך שזה ליל ל"ב בעומר. "ה' נותן לנו את הלב שלו, הוא אוהב אותנו והוא יחזק אותנו. לצערי כבר היו כמה פיגועים כאלה בחודשים האחרונים, ממש באותו אזור. ידענו ביישוב שמתישהו זה כנראה גם יצליח להם. ציפינו שהממשלה תיקח את העניינים ברצינות. לצערי לא עשינו כלום – בתור ממשלה, בתור עם ישראל. אני מקווה שעכשיו דברים יזוזו".

מאז הפיגוע הוא כבר עבר כמה פעמים באותה נקודה בכביש שבה הכול קרה. "זה כאב גדול. מקום כל כך קרוב לבית, ושם יורים בך והורגים אותך", הוא נאנח. "איך אומרים, 'ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה נמצא ה' יתברך'. ה' רצה שהיא תעשה כמה שיותר טוב בעולם, אפילו שתצלם סרטונים ותפרסם, כדי שכל הכלים שהיא נתנה, כל הנשמה הטהורה שהייתה בה, יישארו בהם, יעזרו לנו להתחזק. כבר בחייה היא קיבלה המון תגובות חיוביות עליהם. היא הייתה רוצה שנהיה חזקים. אנחנו נעשה מאמצים להיות חזקים. מובן שזה בסדר לכעוס, זה בסדר לבכות, לכאוב ולהצטער. הכאב יהיה איתנו לנצח. אבל לא ניתן לו לעצור אותנו מלעשות טוב בעולם, כל אחד בדרך שלו".