"אחרי 7 באוקטובר סוף-סוף מבינים": התצפיתניות מהצפון שותפות לימים היסטוריים

על קיר משרדה של סרן ל', מפקדת התצפיתניות במחנה ערער בגזרת החרמון, תלויה מפה מאוירת מרהיבה של הגזרה עתירת הרכסים. שמות כמו החרמון, ג'בל־ברוך, כפר שבעא והרי הלבנון מעטרים את הפסגות והוואדיות. החמ"ל בפיקודה מאכלס בשעת בוקר זו לא מעט תצפיתניות שיושבות בעמדותיהן מול המסכים, וצופות בדריכות על המתרחש בשטח ההררי, מנסות לאתר תנועות חשודות. זה חדר צנוע, מאויש נשים בלבד, שגודלו ופשטותו לא מסגירים את העובדה שכאן משגיחים בו זמנית על שתי גזרות נפיצות: אחת בלבנון, אחת בסוריה. לכל גזרה מוקדשת פינה בחדר: "חמ"ל ערער" לסוריה, "חמ"ל הר דב" ללבנון.

גם במהלך הריאיון מקבלת סרן ל' עוד ועוד דיווחים על תנועות הטעונות בדיקה. התצפיתניות "דוקרות" במפה הדיגיטלית את האזורים החשודים, ול' בוחנת את הדברים מהצג במשרדה או ניגשת לחמ"ל ומשוחחת עם מפקדים בשטח. "זיהוי" יכול להיות גם רועה צאן שמשהו בהתנהלותו אינו כתמול־שלשום. "עבודתנו היא להבדיל בין המצבים השונים כדי לראות שאף אחד לא מתקרב למוצבי כוחותינו", מסבירה ל'. "כשאנחנו מזהות תנועות כאלה, אנחנו עושות הערכת מצב משלנו ומודיעות אם נדרש להקפיץ כוח ו'לסגור מעגל' או לא. האחריות שמוטלת עלינו כבדה, וזה מה שיוצר את המוטיבציה של החיילות. כולנו חיות את הגזרה מסביב לשעון, העמדה פה לא מופקרת לרגע".

התצפיתניות הן חלק ממערך האיסוף הקרבי של חיל הגנת הגבולות. ההכשרה שלהן אורכת כחודשיים וחצי וכוללת תרגולים רבים של תרחישים בחמ"לים מדומים. תצפיתניות מוצבות בבסיסים רבים ובכל החזיתות, אך המונח הזה מזוהה היום בשפה הישראלית עם גזרה אחת ועם חדר אחד: החמ"ל בנחל־עוז, שנשרף על יושביו ושבע תצפיתניות נחטפו ממנו. ל' הכירה אותו היטב. לאורך רוב שירותה בצה"ל, עד זמן קצר לפני השבת השחורה, היא הייתה מוצבת בגזרת עזה ואף פיקדה על החמ"ל ההוא, ולאחר 7 באוקטובר נקראה לדגל להקימו מחדש. היא הכירה אישית עשר מ־15 התצפיתניות שנרצחו שם, ובמשרדה יש פינת הנצחה לזכרן ולכבודן. דגם של מגדל תצפית עומד שם על בסיס עץ שחרותות עליו המילים "אין מקום שהוא רחוק מדי".

"זה טעון. עד היום לא הצלחתי לעכל את מה שקרה שם", מודה ל' בעצב. "הרגשות האלה ימשיכו תמיד להציף אותי, אבל גם להוביל ולחזק אותי, כי זה מזכיר לי כל הזמן למה אני פה: כדי להמשיך את התפקיד שלהן. נשארתי בצבא כדי להנחיל לתצפיתניות החדשות את האהבה שלי לתפקיד, להכשיר אותן להיות הכי טובות שיש, וגם לעודד אותן בעבודה הקשה שלהן.

"להיות תצפיתנית אחרי 7 באוקטובר זה לדעת שסוף־סוף מבינים את משמעות העבודה הקשה שלנו. אני באמת מאמינה שהתצפיתניות הן אלה שמחזיקות את גבולות ישראל. אנחנו אלה שצופות, יודעות ראשונות ומעדכנות את הכוחות האחרים. נכון, הקרקע כאן שונה ודפוס הפעולה של האויב שונה, וההתנהלות קשה מבחינת מזג האוויר ותנאי הקרקע, אבל אם יש לך ידע וניסיון במקצוע האיסוף, את יכולה להסתדר בכל גזרה".

היא עצמה הגיעה רק לפני כארבעה חודשים לגזרה הזאת, שספגה אש במשך חודשים רבים במלחמה, כולל פגיעות ישירות במחנה ערער. "זאת הייתה תקופה מאתגרת", אומרת נ', הסמלת של מחלקת התצפיתניות. "יכולנו להרגיש על בשרנו שאנחנו משרתות בתפקיד מבצעי. בכל פעם שהיה ירי למרחב הזה, היינו פה יחד. אני חושבת שמה שמחזיק אותנו זו המשמעות של התפקיד. עבורי זו ממש גאווה להגיד שאני משרתת בחרמון".

"צריך הרבה משמעת עצמית בתפקיד הזה", אומרת ג', טוראית בת 19 מהוד־השרון, שצופה על גזרת הר דב. "את יכולה לשבת במשמרת בליל הסדר או בארבע לפנות בוקר, עייפה, אבל את אומרת לעצמך: אני חייבת להתאפס, זה לא משהו שאני יכולה לחפף בו. כי אני שומרת על הגבול של מדינת ישראל. העמדה צריכה להיות מאוישת תמיד, ועכשיו תורך, מישהו חייב להישאר. בגזרה שלנו אין יישובים אזרחיים כמו ברוב הגזרות, אבל זה הר גבוה מאוד, ומי שנמצא בו יכול לאיים על יישובים. אז זה מה שאני עושה: מונעת חדירה בגזרה שלי".

כשהסלעים זזים

בימים אלה מלאה שנה להקמת "חטיבת ההרים", שחמ"ל התצפיתניות הוא חלק ממנה. החטיבה הוקמה כחלק מהתאמת המענה המבצעי בגבול הצפון לאירועי המלחמה, והיא פועלת תחת אוגדה 210. חטיבת החרמון (810), שהייתה אחראית על גזרת החרמון, התמזגה למסגרת החדשה. המומחיות של חטיבת ההרים היא לוחמה בתוואי שטח סבוך והררי ובתנאי מזג אוויר קיצוניים, כמו אלה ששוררים בגזרתה לאורך רבים מחודשי השנה: עד לפני כמה שבועות עוד השתוללו בגזרה סופות שלגים.

לוחמי החטיבה השתתפו בתמרון בלבנון, וכוחות המילואים שלה סייעו ליחידת שלדג להשתלט על החרמון הסורי בדצמבר 24', מיד עם קריסתו של משטר אסד. כוחות חטיבת ההרים פשטו אז על מרחבים שצה"ל טרם פעל בהם. לוחמי יחידת האלפיניסטים, המשויכת לחטיבה, איתרו בפעולה משותפת עם יחידת יהל"ם תשתיות צבאיות ובהן ציוד ומטעני נפץ, ונכנסו לעמדות ולמוצבים שהצבא הסורי נטש. בהמשך עסקו לוחמי החטיבה במשימה שונה בתכלית, כשסייעו בהיערכות המבצעית לפתיחתו של אתר החרמון למבקרים. בשבוע שבו ביקרנו בגזרה הם פשטו על המפקדה של היחידה הסורית שהייתה אחראית על מרחב החרמון בצבא של משטר אסד, והשמידו אמצעי לחימה רבים.

חטיבת ההרים יצאה גם לפשיטות ממוקדות במתחמי חיזבאללה בשטחים הסבוכים של מרחב הר דב ודרום לבנון. הלוחמים השמידו תשתיות טרור תת־קרקעיות של כוח רדואן, ובהן מנהרה ארוכה ומתחם מגורים מצויד. בפעולות אחרות הם איתרו תותח מייצור איראני, משגרי רקטות שכוונו לעבר שטח ישראל ועוד. בין השאר פועלים היום האלפיניסטים במרחב המכונה "עיקול החטיפה", במקום שנחטפו ממנו ב־7 באוקטובר 2000 שלושת החיילים בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. מרחב פעילות נוסף של החטיבה הוא בפאתי כפר שבעא, שרקטות רבות שוגרו ממנו לעבר רמת הגולן, כולל הרקטה שפגעה במגרש כדורגל במג'דל־שמס והרגה 12 ילדים.

"ייחודיות החטיבה היא שתי החזיתות שהיא פועלת בהן, מול שני סוגי אויב, בטופוגרפיה מורכבת ובמזג אוויר לא קל", אומר לנו המח"ט, אלוף־משנה ל'. "התצפיתניות מבצעות עבודה חשובה שמחייבת מיומנות ופעולה מקצועית בגזרות מורכבות".

משמרת של תצפיתנית נמשכת ארבע שעות. הטלפון האישי מופקד ב"כוורת" בכניסה, ולא עובר את סף החמ"ל. מי שמופקדת כאן על גזרת הר דב היא סגן ת', קצינה חייכנית בת עשרים מקיבוץ אלונים בעמק יזרעאל. ב־7 באוקטובר היא הייתה במשמרת ברמת הגולן וצפתה אל שטח סוריה. "לא הייתה שם מלחמה, לא היה יותר מדי אקשן בגזרה", היא מספרת.

למחנה ערער היא הגיעה לפני כחצי שנה, בסוף אוקטובר 24'. התמרון בלבנון היה בעיצומו, והבסיס הותקף בטילים ובכטב"מים. כשהיא נשאלת מה עבר עליה באותם ימים, היא שואלת "באיזו מן הפעמים?" ומחייכת, אבל עיניה מסגירות שעברה הרבה. המרחב ערך לה קבלת פנים לא נעימה: בשטח הבסיס התפוצצו אז שני כלי טיס בלתי מאוישים ששוגרו מלבנון.

"הייתי בדרך לחמ"ל וכטב"ם נפל לידי", משחזרת ת'. "ברור שזה מבהיל, אבל הייתי צריכה לתפקד. מפקדת מהסגל שלי נפצעה קשה. הסיפור שלה הראה לנו מה זה להיות מפקדת: היא נפגעה בזמן שהלכה להוציא בנות מהחדרים ולוודא שכולן יודעות שצריך ללכת למרחב המוגן. כיום היא בשיקום, ולשמחתנו מצבה משתפר".

הגזרה של סגן ת', גזרת הר דב, ספגה ירי בראשית דצמבר 24' – ההפרה הראשונה של הפסקת האש שהוכרזה שבוע לפני כן. "הירי לא היה לבסיס שלנו, אלא לעבר מוצב אחר בגזרה", אומרת ת'. "ראינו את הירי עצמו, וזיהינו מהיכן הוא מגיע. זה היה אירוע מבלבל, כי פתאום באמצע הפסקת האש היה ירי".

בין שני החמ"לים, מראה לנו ת', יש עמדת פיקוד משותפת, שהמפקדות יכולות לבקר ממנה את פעולות התצפיתניות, ולעזור להן במקרה הצורך. "יש בחמ"ל גם עמדות כוננות. אם יתעורר צורך לסרוק יותר אזורים במקביל, ונצטרך לפתוח עמדה נוספת, העמדות האלה מאפשרות לתת לכל זיהוי את הקשב שלו. אבל כרגע שקט, טפו־טפו־טפו, שלא יהיה פה משהו מעבר לזה".

כשאני שואלת מה יתרונן של הנשים כתצפיתניות, סגן ת' עונה: "יש לנו יכולות שונות מאלה של הבנים. הריכוז, תשומת הלב לפרטים הקטנים, החדות וגם איזו עקשנות לעמוד על שלך. זה משהו שיש רק לבנות". סרן ל' מוסיפה: "אישה חזקה יודעת את העבודה שלה, יודעת מה המשימה שלה. אם מזיזים לך סלע בגזרה, את שמה לב שהזיזו. כתצפיתנית הבחנתי בשינויים כאלה, וזאת הרמה שאני מצפה לה מהחיילות שלי".

במצב שנוצר בשטח בחודשים האחרונים, התצפיתניות יכולות לסייר עם הכוחות בגזרת הר דב, לראות אותה מקרוב ולהבין טוב יותר מה ניבט מהצגים שלהן בחמ"ל. "זה היה מדהים, להגיע לשם ופתאום לא לראות את הגזרה רק מבעד למסך", מתארת סגן ת'. "האזור הזה היה מגרש המשחקים של חיזבאללה, משם הוא עשה את כל הפעולות הניסיוניות".

מה את מבינה טוב יותר מאז היציאה לשטח?

"את גודל הכיפות (החלק העליון של ההר במפה טופוגרפית - מ"פ), ועד כמה הוואדי מחורץ. כשנמצאים בשטח מבינים איך הכול נראה ומה אפשר לעשות מול זה. הכוחות נכנסים ומתמרנים, ואנחנו העיניים שלהם, מגינות עליהם ומאבטחות אותם. כשתצפיתנית מבינה את המשמעות, רואים את זה עליה".

תושבי הצפון התלוננו במשך שנים על קולות חפירה שנשמעים מהקרקע. אמרו להם שזה שום דבר, ובסוף מצאו מנהרות.

"נכון. הרסנו הכול, אל תדאגי. עלינו לשאוף תמיד להשתפר, במצבי קיצון וגם בהכנה לשגרה, שתחזור לכאן יום אחד. אנחנו רוצים לייצר שגרה חדשה של מה מותר ומה אסור, כזאת שאנחנו מכתיבים, ולא האויב".

ג': "יש בגזרה מקומות שאנחנו יודעות שהיו בהם אירועים בעבר, או שמבחינה גיאוגרפית יש בהם פוטנציאל סכנה. מדי פעם יש התקרבות של אדם לקו הכחול (קו הגבול בין ישראל ללבנון, שמוגדר כזמני - מ"פ). בחלק מהמבצעים הייתי צריכה לאבטח את הכוחות, וזה היה אירוע מסעיר. אנחנו עובדים עם אנשי איסוף קרבי ומודיעין, וגם אנחנו אוספות מידע. כל אחת כבר יודעת באיזו שעה יעבור מישהו בגזרה. לחלק מהאנשים האלה יש הרגלי תנועה קבועים, אבל אנחנו מדווחות כשהם נראים. ולפעמים נקלטים דברים הזויים, כמו חיות שעומדות קרוב מאוד למצלמה. את סורקת את השטח, ופתאום פרה ממלאת את כל המסך".

מרוץ החימוש

בחמ"ל הצפוני הזה יש רעש שקט, תכונה של עבודת ביטחון שוטף. בראש צץ פתאום, יש מאין, קולה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, בעת שהחלה מתקפת הפתע של 7 באוקטובר. רוני, שראתה עוד ועוד מחבלים חוצים את הגבול בריצה, כמהה לדעת שמישהו שומע אותה ושהתגבורת בדרך. "תחנת דייגו, קבלו פרש טורקי מלא, אשרו קבלה. תחנת דייגו, אומרת בשנית, קבלו פרש טורקי מלא", כך דיווחה ברשת הקשר.

במסגרת ההכשרה שלהן מקבלות היום התצפיתניות שיעורי ירי מורחבים ומשתתפות בתרגילי התגוננות וקרב מגע, וזאת כחלק מלקחי 7 באוקטובר: בחמ"ל נחל־עוז לא לכל התצפיתניות היה נשק, הן לא אומנו להגן על עצמן ועל המוצב, ולכן ברגע האמת חלקן לא יכלו להשיב מלחמה. אני מעירה שמלבד הקצינות, אף אחת כאן אינה חמושה. "יש לחיילות נשק", מדגישה סגן ת'. "אנחנו בתקופה של יציאה לרגילות, ואסור להחזיק את הנשק בבית יותר מחמישה ימים, לכן חלקן אפסנו אותו".

אבל אם חלילה יקרה משהו בבסיס, הן נמצאות כאן בלי יכולת להילחם.

"לי יש נשק, וצריך לזכור שיש בבסיס לוחמים. החמ"ל מוגן מאוד, גם מפני ירי וגם מפני חדירה".

ל': "הפקנו לקחים מ־7 באוקטובר, ולכן לרוב התצפיתניות כבר יש נשק, והמטרה היא להכשיר את כולן. זה לוקח זמן, צריך לעשות להן מטווחים ולמקצע אותן, אבל בהדרגה ובתהליך נכון זה יקרה. אנחנו גם מלמדות אותן לנהל לחימה וקרב מגע, ואיך לפעול, לא עלינו, במקרה של חדירה למוצב".

היא בת 24, מתגוררת בקדימה־צורן. בתפקידה הראשון הייתה תצפיתנית בכיסופים, ואחרי שסיימה קורס קצינים היא פיקדה על תצפיתניות בכרם־שלום, בקצה הדרומי של גזרת עזה. אחר כך שירתה במשך תשעה חודשים כמ"מ איסוף בחמ"ל התצפיות בנחל־עוז. ביוני 22' סיפרה ל' בריאיון למאקו על "שקט מתוח בגזרה ולא מעט זיהויים חריגים". כעבור חודשיים, במבצע עלות השחר, התפוצצה פצצת מרגמה במוצב נחל־עוז ושמונה חיילים נפצעו, שניים מהם באורח קשה. סרן ל' היא זו שניהלה את האירוע בחמ"ל. במרץ 2023 הוכרזה כמצטיינת הרמטכ"ל - הקצינה הצעירה ביותר ממקבלי העיטור באותו הסבב. הוא הוענק לה בעקבות ניהול מבצעים מסובכים, כולל סיכול של כמה ניסיונות חדירה בגזרתה.

התפקיד הבא שלה היה סמ"פ איסוף בחטיבה הצפונית של גזרת עזה, ובסוף קיץ 23' עברה לשרת כסמ"פ הכשרה בבית הספר להגנת הגבולות בבסיס סיירים. ב־7 באוקטובר הייתה בחופשה בסרי־לנקה. כשנקראה להקים מחדש את חמ"ל נחל־עוז היא עלתה מיד על מטוס ארצה, וגייסה למילואים תצפיתניות שהכירה כדי שימלאו את מקומן של הנופלות והחטופות. כולן התייצבו מיד ואיישו יחד את החמ"ל המחודש והמשודרג שנפתח בבסיס רעים.

דיברת על היכולת להבחין בסלע שהוזז ממקומו. בגזרת התצפיתניות בנחל־עוז, כידוע, הזיזו הרבה יותר מזה. היו הכנות גלויות למתקפה. החיילות העבירו התרעות, אך אלה לא תמיד הופנמו.

"היו זיהויים חריגים, אבל אני יכולה להגיד לך שאף אחד לא הבין את סדר הגודל של מה שעומד להיות, גם לא אני, כתצפיתנית שהפכה למ"מ. לא משנה אם הקשיבו או לא הקשיבו, אנחנו המשכנו לדווח, המשכנו להעביר את המסרים. עזבתי חודשיים לפני שמחת תורה, ואני לא יודעת מה התרחש בחודשיים האלה, שגם הם היו אינטנסיביים. מה שכן, תמיד האמנו באויב, הבנו שאי אפשר לפקפק בכוונות שלו".

"התצפיתנית היא זו שמכירה את הגזרה טוב יותר מכל אחד אחר, איך אפשר לזלזל בה?", תוהה ת'. "אני חושבת שחוסר הקשב וחוסר תשומת הלב מעידים על כשל שהוא הרבה יותר גדול מהגבולות של חמ"ל האיסוף. כתצפיתנית דיווחתי על זיהויים, ידעתי שהקשיבו לי ושהעבירו את זה הלאה, אבל לא הייתה לי הרבה חשיפה למה שנעשה אחר כך. היום אני שמה דגש מיוחד על הנושא, בתור מפקדת. אנחנו מערבות את הבנות, מיידעות אותן על הטיפול במידע שהעבירו, ולוקחות אותן לשטח ולהערכות מצב".

להרחיק, להרוג, להעביר מסר

הדי האסון בנחל־עוז ליוו את הדיווחים בתקשורת על תלונות של תצפיתניות המשרתות במחנה ערער. בראשית מרץ 24' פרסמה כרמלה מנשה ברשת ב' שתצפיתניות במקום הציגו בפני מפקדת המחלקה שלהן תרחיש של חדירת מחבלים לבסיס, והיא בתגובה אמרה להן שבמקרה כזה "בואו לבקש מפתח ונעלו את עצמכן בחדר". אם תתרגש מתקפת טילים על הבסיס, כך נאמר לתצפיתניות, עליהן "להמתין לאוטובוס או לפינוי רגלי". עוד דווח אז על מנעולים מקולקלים באחד החמ"לים ועל חדרים לא ממוגנים, וכן נשמעו תלונות על תת־תנאים ומחסור באוכל.

הפרסומים ההם הובילו למחאה של הורי התצפיתניות. במכתב לבכירי צה"ל כתבו ההורים כי הם מודאגים מכך שבנותיהם משרתות בבסיסים ששוכנים סמוך כל כך לגבול ומופגזים תדיר. "צה"ל לא הפיק את לקחי 7 באוקטובר", "גם בנחל־עוז התריעו, הושתקו – ונרצחו בפיג'מה", טענו אז ההורים. הם אף עתרו לבג"ץ בבקשה שיורה לפנות את התצפיתניות לבסיסים רחוקים יותר מקו החזית. השופטים דחו את העתירה וכתבו כי אף שהחשש של העותרים טבעי, זוהי החלטה צבאית מובהקת שאין עילה שיפוטית להתערב בה.

סגן ת': "זה היה מדהים, להגיע לשם ופתאום לא לראות את הגזרה רק מבעד למסך. האזור הזה היה מגרש המשחקים של חיזבאללה, משם הוא עשה את כל הפעולות הניסיוניות. כשנמצאים בשטח מבינים איך הכול נראה ומה אפשר לעשות מול זה"

שתי המפקדות שאנחנו מראיינים הגיעו לכאן אחרי מרבית הפרסומים הללו. "כל תצפיתנית שמגיעה לפלוגה לומדת קודם כול היכן המרחבים הממוגנים ומה לעשות בתרחישים שונים. אנחנו גם בתהליכי בנייה של חמ"לים הרבה יותר מוגנים", מספרת ל'.

"שוחחנו עם הבנות כדי להבין אם יש מישהי שמרגישה לא מוגנת, שאין לה מה לאכול או שלא דואגים לה", אומרת ת'. "אני לא יודעת לשים את האצבע על הבעיה, אבל אני חושבת שזה מושתת על הרבה דברים שהיו לפני המלחמה, ופתאום, כשתפקיד התצפיתנית הפך להיות מוכר, רגיש ומדובר, עלו גם כל הדברים שהצטברו במשך שנים לפני כן.

"כשחיילת באה ואומרת 'תודה שראית את הקושי שלי', 'תודה שידעת לזהות שלא טוב לי כרגע ובאת אליי', זה חשוב לי מאוד. בתור המפקדת של ארבעים בנות אני גם אמא ואבא שלהן, ואני חווה אותן מסביב לשעון. אני קמה בכל בוקר כדי לתת את המאה אחוז שלי בשבילן".

הקצינות מדגישות שהליקויים תוקנו: לבסיס הובאו חדרים ממוגנים שאפשר לנעול מבפנים ולמנוע פתיחה מבחוץ, וגם דלת החמ"ל תוקנה ומוגנה בנעילה כפולה. באשר למזון, הן מסבירות, התצפיתניות עובדות מסביב לשעון, ולכן פעמים רבות הן לא יכולות להגיע לחדר האוכל בשעת הארוחה, ואין להן ברירה אלא לבשל לעצמן. אספקה טרייה של מזון מגיעה כל הזמן, הן מציינות, המטבחונים עומדים לעבור שיפוץ בקרוב, והיום יש אפילו חדר כושר חדש. ואגב אוכל - בכניסה לחמ"ל ניצבת מכונת ממתקים מזוודת היטב. "המכונות האלה הן השטן", מכריזה סגן ת', מה שמעלה את השאלה אם להשגחה על גבולות נפיצים נלווית אכילה רגשית, ואם הצ'יטוס במכונה מתחסל תדיר. "אני נוטה יותר לשוקולדים", מודה ת'. "משמרות של תצפיתניות מתקיימות גם בשעות שהשק"ם לא פתוח. הבנות רוצות לנשנש משהו בלילה, ולכן המכונות כאן".

ובאשר לקרבה לגבול - תצפיתניות מבסיסים צפוניים אחרים הועברו למיקום מעט יותר אחורי, ובצה"ל כבר הוחלט להעביר את התצפיתניות גם ממחנה ערער. בתוך חודשים אחדים הן ינדדו למחנה אחורי יותר ברמת הגולן, ובאותה הזדמנות יופרדו החמ"לים לשני חדרים נפרדים. "אנחנו קרובות לגבול, אבל גם עכשיו אנחנו בקו ההגנה השלישי ולא בקו הראשון", אומרת ל'. "נכון שהבסיס היה תחת הפגזה, כי מלחמה זו מלחמה".

חיילות מביעות באוזנייך חשש מהקרבה לגבול?

"בעבר כן, עכשיו כבר לא. תצפיתניות רבות אומרות שהן רוצות להישאר פה, כי הן חיות את השטח, רואות את הגזרה בעין, וזה גורם להן להיות מסורות לתפקיד וטובות בו הרבה יותר".

"יש לא מעט מוצבים קדמיים יותר, ולעומת הלוחמים שיושבים שם אנחנו לא כל כך קרובות לגבול", אומרת ג'. "אני לא רוצה להשוות למה שקרה ב־7 באוקטובר, אבל בעזה השטח מישורי. כדי לפלוש לישראל בגזרה שאנחנו רואות במסך, צריך לטפס את כל החרמון או את השלוחה של הר דב. בשביל זה גם הפולשים צריכים להיות אלפיניסטים".

ואם תהיה פלישה לבסיס, את מרגישה שאת יודעת מה לעשות?

"כן. מדברים איתנו על אפשרות של מתקפה רגלית וחדירה למוצב, מתרגלים איתנו כוננויות ספיגה ומלמדים איך לנעול את הממ"דים. ואני יכולה להגיד שאני לא לבד. המפקדות תופסות תמיד את החמ"ל, מוקפצות לכל אירוע ועובדות מסביב לשעון".

בהרבה מקטעים בגזרה הזאת אין בכלל גדר.

ל': "נכון, אבל אנחנו יודעות היכן עובר הגבול, והכוחות בדריכות. כל מי שיעז להתקרב, נסגור עליו מעגל - כלומר, ניתן מענה ונחליט אם להרחיק אותו, אם להרוג אותו, אם להעביר מסר".

בשנים שקדמו למלחמה, חיזבאללה הקים עמדות אוהלים וצפה על ישראל באין מפריע כמעט. הדפוס הזה יכול לחזור על עצמו?

"זה היה בעבר, מאז התבססנו מחדש. התושבים חזרו לצפון, ועכשיו מטרתנו היא שלא נחזור למה שהיה פעם".

הר לכל החיים

נ', בת 20 מרעננה, הגיעה למחנה ערער בינואר 2024. היא החלה את שירותה כאן כתצפיתנית, וכיום כאמור היא סמלת המחלקה ומשתייכת לחמ"ל שצופה על סוריה. בעקבות תפקודה בחודשי התמרון היא נבחרה למצטיינת מח"ט. "מרחב החרמון הוא תוואי שטח מעניין מאוד", מתארת נ'. "כשתצפיתנית יושבת בעמדה, היא ממש מגינה בעצמה על הגזרה. ברגע שאנחנו מזהות משהו חשוד, אנחנו עולות בקשר, נותנות תמונת מצב, מכווינות כוחות ומשפיעות על הערכות המצב. החרמון כבר לא יהיה מבחינתי מקום לבילוי. זו הגזרה 'שלי', ואני קשורה אל ההר הזה ואזכור אותו לכל החיים".

בעקבות התמורות בסוריה הותקנו אמצעי תצפית חדשים בגזרה. "הכול ממשיך להשתנות כל הזמן", אומרת ל'. "אנחנו מבססים את עצמנו יותר ויותר במטרה לחזק את ההגנה, ובהתאם לכך יש שינויים באמצעים ובמיקומים".

כמי שפיקדה על פלוגה בהכשרות וחנכה מחזורים חדשים של תצפיתניות, היא מספרת על עלייה בביקוש לתפקיד. "השירות הצבאי שלי דווקא התחיל בסירוב לשרת כתצפיתנית", מפתיעה ל'. "ברשתות החברתיות נכתבו דברים רעים על התפקיד הזה, בגלל בנות שחוו את השירות בצורה לא טובה. זה השפיע עליי עד כדי כך ששלחתי תשעים מכתבים למיטב (היחידה האחראית על הקשר עם המלש"בים – מ"פ). הייתי מדריכה בתנועת הנוער בני המושבים, חלום חיי היה לשרת כמדריכת חי"ר או שריון, ולא הבנתי איך עם כל הכישורים שלי משבצים אותי לתפקיד תצפיתנית. בסוף עליתי על האוטובוס האחרון, ובתוך כמה ימים כבר היה לי כיף. היום אני משכנעת את כל מי שאני מכירה, כולל קרובות משפחה, לשרת כתצפיתניות. בעיניי זה התפקיד הטוב ביותר לבנות בצה"ל".

ג', שהתגייסה באוקטובר 24', מודה כי גם היא לא רצתה להיות תצפיתנית. "ברגע הראשון הרגשתי שחרב עליי עולמי. לקבל את השיבוץ הזה בצל המלחמה, כשהתצפיתניות החטופות עדיין בעזה, זה היה קשה. גם ההורים שלי חששו. את אומרת לעצמך: איזה עולם הזוי. הן בשבי ואני צריכה להתגייס לתפקיד שהן עשו".

"כשהן חזרו - לא היה אותי", אומרת ת' על שחרורן של חמש התצפיתניות בסוף ינואר 25'. "הייתי בעולם אחר. בהתרגשות, בדמעות, בתחושות, בהתלהבות. עכשיו צריך לשחרר  את מי שעדיין שם. אלה אנשים שלא אשמים בכלום, הם בסך הכול עשו את פעולות היומיום שלהם - ללכת לבלות ולרקוד, לצאת לטיול אופניים. פשוט כואב לדעת שהם עדיין שם".

"אני מתכננת לעשות פה ערב לזכר התצפיתניות של נחל־עוז, כדי שכולן ידעו מי הן היו", מספרת ל'. "זו מטרתי כמפקדת פלוגה: שכל חיילת שלי תבין ותזכור למה היא יושבת כאן".

ג': "התפקיד הזה הפך לסמל. כששואלים אותך מה את עושה ואת אומרת 'תצפיתנית', כל התגובות הן 'וואו, כל הכבוד'. אנשים מעריכים, ממש נדהמים. זה נותן הרגשה טובה".

בקרב התצפיתניות נהוג שכאשר אחת מהן עוזבת - בגלל יציאה לקורס פיקוד או בבוא מועד שחרורה מצה"ל - היא מחלקת לחברותיה "צ'ארם", תליון קטן שמושחל על שרשרת הדיסקית. לג', למרות הפז"ם הקצר, יש כבר לא מעט צ'ארמים - הבולט שבהם הוא ברווז אמבטיה צהוב זערורי. מראה הדיסקית המקושטת נוגע ללב כשנזכרים בתצפיתניות אחרות שסיימו את תפקידן בנסיבות אכזריות.

את מדמיינת לפעמים שיום אחד זה יהיה גבול של שלום, ונוכל לנסוע ללבנון כתיירים?

"אני חושבת שעוד דורות רבים ישבו כאן תצפיתניות וישגיחו על גבול לבנון".

בימי שישי, התצפיתניות שנשארות שבת קולעות חלות ומכינות מטבוחה, שניצלים וקציצות. נ' מספרת על מנהג מיוחד שפשט בחמ"לי התצפיתניות ברחבי הארץ: במוצאי שבת בשתיים בלילה הן משמיעות את השיר "הללויה" של לאונרד כהן. "זה שיר של שבע דקות", היא אומרת, ודמעות נוצצות בעיניה. "כולן מקשיבות לו, כל החמ"ל בשקט. כשהשיר נגמר, כולן מאחלות זו לזו שבוע טוב, וזה הרגע להתחיל את השבוע. זו מסורת יפה מאוד".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il