ב־27 באוקטובר 2023, עשרים יום אחרי טבח שמחת תורה, אכלתי את הכובע. אחרי שנים שהתחזיות שלי בנוגע לאפשרות שנתמרן בעזה בסבב הלחימה התורן נחשבו למדויקות ביותר בפלוגת המילואים שלי - הפעם נפלתי בענק.
במבצע עמוד ענן כבר היינו בשטחי הכינוס עם פקודות ביד ופצמ"רים על הראש, אבל רגע לפני חציית הגדר הִפְציעה הפסקת האש - בדיוק כפי שניחשתי שיקרה, ובדעת יחיד. בצוק איתן, לעומת זאת, החברים העריכו שצה"ל לא ייכנס לרצועה, ושוב אני, שהפעם דווקא התעקשתי שכן - צדקתי. אבל אז הגיע 7 באוקטובר והוכיח שאין לי מושג על מה אני מדבר.
מהיום הראשון למלחמת חרבות ברזל, תוך כדי האימונים לקראת המשימה שתוטל עלינו עוד רגע, הייתי מוכן להישבע לכל מי שהסכים לשמוע שישראל לא תעז לצאת לתמרון קרקעי בעזה כל עוד 251 מאחינו ואחיותינו מוחזקים שם כבני ערובה. "הדם רותח, אבל אין לנו מה לעשות", קבעתי נחרצות, תוך כדי המרדף אחר המחבלים שעדיין בשטחנו והחיפוש אחר הנעדרים. "ידינו קשורות", הטעמתי בביטחון מוחלט ובתסכול גדול. "אם ניכנס להתקפה - בכל מטר שנתקדם הם ישחטו לנו עשרה חטופים בשידור חי לעיני כל העולם. לא נוכל לעמוד בזה".
הכי מעניין
ההערכה שלי הייתה ברורה: מדינאינו יחתרו תחילה לעסקה מהירה, תעלה ככל שתעלה, לפני שהם שולחים את צה"ל לשטח את הרצועה ולחסל את חמאס, כדי לא לסכן את הישראלים ששם. "נשאר רק להניף דגל לבן ולשאול את סנוואר מה הוא רוצה כדי לשחרר אותם", פסקתי. "להגיש לו דף חלק בחתימת ראש הממשלה - ושהוא כבר ימלא בו מה שצריך". כל כך חד־משמעי הייתי, שיחד עם הרקורד הנאה של תחזיות מדויקות בתחום הזה כבר היה בפלוגה מי שהתחילו להאמין לי.
איתות לתפנית? ניסיון החיסול של מוחמד סנוואר השבוע, באזור בית החולים האירופי בחאן־יונס | צילום: AFP
כעבור עשרים יום, כאמור, אכלתי את הכובע. ואכלתי בשמחה.
אבל עם כל הכבוד להימור הכושל של החייל האלמוני מאוגדת עזה, הדבר המדהים באמת שקרה באותם הימים היה הקונצנזוס הציבורי, כמעט מקיר לקיר, בעד לחימה עצימה ביותר, בזמן שכל כך הרבה ישראלים - חיילים ואזרחים, גברים ונשים, זקנים וטף – נתונים בידי האויב האכזר. הסכנה לחטופים, שהנחת המוצא אז הייתה שכולם בחיים, הייתה מיידית ומוחשית לא פחות מהיום, וכנראה אף יותר. אף על פי כן, איש לא האשים את נתניהו שביציאתו למלחמה הוא גוזר עליהם מוות ואף אחד לא חשד שסמוטריץ' ערל לב. משמאל ומימין נתנו לממשלת הימין המלא קרדיט מוחלט ולא מוגבל להכות בחמאס בעוצמה וללא רחם, כאילו אינו מחזיק ב־251 בני ערובה.
ממרחק של שנה ושבעה חודשים, האחדות הזאת כמעט בלתי נתפסת. אבל זה היה המצב. בדילמה האכזרית בין המשך הלחץ הצבאי ובין עסקה לסיום המלחמה, שקורעת כיום את החברה הישראלית, כולם היו אז באותו הצד. לא אשכח איך רבש"ץ אחד הקיבוצים השמאלניים ביותר בעוטף עזה קרא בשיחה איתי לשטח כאן ועכשיו את הרצועה, ו"להשמיד את כולם, כולל נשים וילדים", כאילו הייתי שר הביטחון, בשעה שבני קהילתו החטופים משמשים שם כמגן אנושי למפלצות חמאס. מי היה מאמין. הוא הסביר ש"הנוח'בות ששרפו אותנו במיטות ושחטו את ילדינו הם אותם 'בלתי מעורבים' שריחמנו עליהם בצוק איתן, ואסור לחזור שוב על הטעות הזאת". אני, בתגובה, שפשפתי את אוזניי בתדהמה: אם כך מדבר רבש"ץ הקיבוץ מהעוטף - מה יגידו בן־גביר וסמוטריץ'?
היום נשמעים בשמאל קולות אחרים, אבל חודשי המלחמה הראשונים מלמדים שמחנה רל"ב דווקא נתן לנתניהו הזדמנות אמיתית להוביל את המערכה כהבנתו. לימין קל להאשים את המחאה נגד הממשלה בכך שהיא מקדשת את חיי הפרט גם על חשבון הכלל, שהיא נסחפת אחר הרגש במקום לפעול לפי השכל ושהיא התאהבה מחדש בשקט המדומה והתמכרה שוב לקונספציה, אבל צריך להודות ביושר שהעמדת שחרור החטופים כמטרה עליונה, הקודמת לחיסול חמאס, באה רק לאחר חודשים של גיבוי לממשלה שלא נוצלו להכרעה. חודשים של אשראי שבוזבז. ההבטחות וההצהרות על "פסע מניצחון מוחלט" לא מומשו והחל הדשדוש – ורק אז האמון נשבר. כי כש־58 מאחינו, חיים ומתים, מחכים לנו בכל כך הרבה סבלנות, וחלקם נושמים שם את נשימותיהם האחרונות – כמה זמן אפשר עוד לנסות?
קל להתגולל על הקפלניסטים, אבל נתניהו וחבריו בקבינט המלחמה יכולים להאשים בעיקר את עצמם בהחמצת ההזדמנות. בחודשים האחרונים זזו והוזזו בזה אחר זה כמעט כל בעלי התפקידים מבית ומחוץ שממשלת ישראל ראתה בהם גורמים מפריעים, מכשול בדרך לניצחון - מנשיא ארה"ב, דרך שר הביטחון ועד הרמטכ"ל. אבל גם בעידן החדש היא לא הראתה יכולת להשיג את שתי המטרות העליונות של המלחמה גם יחד.
חכמינו המליצו לנו "אמור מעט ועשה הרבה", אבל במשך יותר מחודשיים וחצי מאז 2 במרץ, היום שנשלם בו שלב א' של עסקת החטופים הקודמת והסתיימה הפסקת האש, היא דיברה בלי סוף ועשתה מעט מאוד. בצמרת המדינית והביטחונית יש תמימות דעים: רק לחץ צבאי - תמרון רב־עוצמה בעזה, כולל כיבוש שטחים והחזקתם ללא הגבלת זמן - ישבור את סרבנותו של חמאס להתקדם לשלב ב' בתנאים שישראל יכולה לחיות איתם, וזאת הדרך היחידה להביא לשחרור החטופים במחיר נסבל. למרות התנאים המיטביים שנוצרו מבית והגיבוי המדיני של הממשל האמריקני מחוץ "לפתוח את שערי הגיהינום", הפעילות הישראלית בשמונים הימים שחלפו מאז הסתכמה בעיקר בהודעות פומפוזיות ובאיומי סרק שכוונו בעיקר פנימה, ופחות הרשימו את האויב.
גם ההיערכות כעת לחידוש הלחימה העצימה מוכיחה כי בניגוד להצהרות נתניהו שהתמרון המתוכנן הוא כלי מרכזי במו"מ לעסקה, למעשה ההתייחסות אליו מצידו היא כאל עונש - שלא לומר נקמה - על סרבנות חמאס, במה שנראה יותר כפריקת תסכולים ופחות כתוכנית אסטרטגית. מי שמבטיח שוב ושוב שרק התקפה צבאית חסרת רסן תוריד את האויב על הברכיים ותשפר את התנאים לשחרור החטופים, לא יכול לאיים באותה הנשימה ש"נקרע לכם את הצורה" רק אם השיחות ייכשלו. מי שמדגיש שוב ושוב שהמשא ומתן יתקיים תחת אש, לא יכול לנצור אותה כדי לתת הזדמנות נוספת למשלחת המי־יודע־כמה שיצאה לדוחא. מי שמתעקש שוב ושוב ושוב ושוב שהלחץ הצבאי הוא הג'וקר של צוות המו"מ, חייב להילחם בעוצמה באויב כאילו אין חטופים ולהידבר איתו על שחרורם כאילו אין מלחמה. במקום זאת, כבר יותר מחודשיים וחצי, מאז תום שלב א', ישראל צועקת "תחזיק אותנו" – וסנוואר צוחק.
הלוואי שחיסולו השבוע מאותת על תפנית, אבל לפי שעה כל הצהרות נתניהו ושר הביטחון כ"ץ בנושא, כולל דברים שאמרו ללוחמים שכבר ערוכים לתמרון בשטח, מלמדות שחידוש הלחימה העצימה אינה באמת מכשיר לקידום המשא ומתן, כפי שהם טוענים כבר שנה ושבעה חודשים, אלא אקדח איומים על חמאס למקרה שימשיך להתל בנו. והרי לשיטתם - לשיטתם שלהם! - שערי הגיהינום היו אמורים להיפתח על עזה כשהצוותים המריאו לקטאר, לא רק כשהם יחזרו משם בידיים ריקות. וכשהקרדיט מבוזבז כך, לא רק מתנגדי הממשלה מאבדים את האמון ומזהים שאין אסטרטגיה – גם תומכיה הגדולים ביותר. תשאלו את דונלד טראמפ.