אם יצא פעם לאור לקסיקון מקיף של השקרים המתוקשרים, פייק ניוז, ודאי יוקדשו בו כמה וכמה ערכים למלחמה הנוכחית. למשל, הטענה שלמלחמה בעזה כבר אין תכלית. "אף אחד לא יודע מהי מטרת המלחמה, גם לא צה"ל", טען למשל השבוע ח"כ רם בן־ברק מיש עתיד, סגן ראש המוסד לשעבר. יו"ר מפלגתו יאיר לפיד הזהיר באירוניה שצה"ל ייכנס לחאן־יונס רק כדי לשמח את סמוטריץ' ובן־גביר.  

ובכן, בצה"ל דווקא יודעים היטב מהי מטרת המלחמה, ובוודאי לא חושבים על חאן־יונס מה שלפיד חושב. ברור לגמרי שגם הרמטכ"ל יודע. אומנם לאחרונה היו לו אי־אלה חיכוכים מילוליים בקבינט עם סמוטריץ' בענייני אופן חלוקת הסיוע, אך מטרת המלחמה נהירה היטב לרב־אלוף זמיר, וככל הידוע אף בוערת בלבבו. היא נהירה גם לחיילים פשוטים, ובעצם לכל אזרח בוגר בישראל שלאחר 7 באוקטובר 2023, אלא אם כן שנאת נתניהו משבשת את דעתו עד כדי רצון שישראל תיכנע לחמאס, כל עוד כניעה כזו משרתת את מטרות המלחמה בנתניהו. מי שלא ראה השבוע את שמחת האולפנים לרגל המבוכה שנגרמה לישראל בגלל טראמפ, לא ראה שמחה מזמן.

אבל מנחם בגין כבר אמר בשעתו שגם המובן מאליו צריך שייאמר לפעמים, ולכן אולי כדאי לומר שוב, ודווקא השבוע: מטרת המלחמה היא שלילת האפשרות שגדודי טרור פלסטיניים יוכלו להסתער בעתיד שנית על יישובי הדרום. כוחותינו נלחמים כדי שהאויב העזתי לא יצליח לחטוף שוב אזרחים או לשגר הנה רבבות טילים. מאחר שאין דרך להבטיח זאת ללא כיבוש עזה, צה"ל יצטרך להשתלט עליה, לחסל כמה שיותר מחבלים, להשמיד את הביצורים התת־קרקעיים, להרוס גם את תשתית הטרור העילית (רוב בתי עזה, למעשה), ולנתק את העזתים מכל מקור חיצוני של יניקת תחמושת (פילדלפי בעיקר). זוהי מטרת המלחמה, וכל השאר מטרות משנה, כמו שחרור החטופים. אם יוקמו אחר כך יישובים עבריים בעזה הם לא יגשימו את מטרת המלחמה, לכל היותר יהיו תוצאת לוואי שלה. צה"ל נלחם בעזה אך ורק כדי להבטיח שיישובי העוטף הוותיקים יוכלו לחיות בבטחה.

למעשה, זוהי השבועה שכולנו נשבענו פה למחרת 7 באוקטובר: לעולם לא עוד. בדיון הראשון שהתקיים בכנסת לאחר פרוץ הקרבות הכריז נתניהו ש"זוהי באמת מלחמה על הבית, והיא חייבת להסתיים בדבר אחד – בניצחון מוחלט ובריסוק וחיסול החמאס". איש מחברי האופוזיציה הציונית לא הצביע נגד. התמרון הקרקעי בעזה זכה לגיבוי ציבורי בסדר גודל של מלחמת ששת הימים. אפילו עכשיו, כשבכל הסקרים יש רוב להפסקת המלחמה לצורך שחרור החטופים, יש גם קונצנזוס שהשמדת חמאס היא תנאי הכרחי להבטחת עתידנו. הציבור רק שוגה באשליה שאפשר יהיה לחדש את המלחמה אחרי שחרור החטופים, או שאיזשהו כוח ערבי מתון יעשה את העבודה במקומנו, כמו סעודיה, מצרים או הרש"פ.

אין חיה כזאת. מצרים כבר קיבלה כמה וכמה הזדמנויות להבטיח לנו שקט בעזה, ותמיד מעלה בתפקידה. הסעודים לא הצליחו לנצח את החות'ים, למרות מאמציהם הכנים, ובעניין הרש"פ חבל להכביר מילים. היא נגועה בשחיתות עמוקה ואינה מסוגלת להבטיח לנו שקט אפילו בג'נין, קל וחומר בעזה. חמאס שוב יזרוק אותה מהגגות, וימשיך לעסוק במימוש מזימותיו הרצחניות משכבר הימים. לכן אין תחליף להבסתו במו ידינו. למרבה הצער זה לוקח יותר זמן משקיווינו, בגלל עכבות פנימיות וחיצוניות, אבל בעבר כבר היו לנו מלחמות ארוכות ומדממות לא פחות, כמו האינתיפאדה השנייה, ובסופו של דבר הסבלנות השתלמה. חלילה לנו מלהתייאש כמו טראמפ, שלפני ארבעה חודשים הבטיח גיהינום לחמאס, והשבוע נפל על כתפי פטרוניו בקטאר. ובכל מקרה, ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה כניעה לחמאס, בזכות האוקיינוס שמבדיל בין וושינגטון לחאן־יונס, ישראל לא יכולה. עזה חייבת לבוא על עונשה ולהיכנע, למען יראו כל עמי האזור וייראו.