המלחמה כבר מזמן אינה רק עניין של מהדורות חדשות. היא נמצאת איתנו בבית, במשפחה הקרובה, עם נכד שנקרא שוב לשירות מילואים, או בעל של נכדה שגויס לסבב נוסף. זה שנה וחצי אנחנו נתונים למערכה שמסרבת להסתיים, ובתוך הדאגה הפרטית התעוררה אצלי גם שאלה לאומית, תהייה אחת בסיסית שאני לא מצליח להניח לה: מהי בעצם תורת הלחימה שלנו בעזה?

אינני איש צבא. לא הייתי מפקד גדוד, וגם לא לוחם סיירת. במלחמת יום הכיפורים הייתי כבר בן 43. שירתי אז במילואים כמפעיל תותח נגד מטוסים שהוצב בחוף תל־אביב. חיכינו למטוסים מצריים, אבל הם לא באו.

את יתר המלחמות חוויתי דרך התקשורת, ברדיו, בטלוויזיה, בכותרות העיתונים. אבל גם משם, וגם מתוך עולם המחקר שלי בתורת המשחקים, אפשר להבין דבר או שניים על אסטרטגיה ועל מה שנראה – או לא נראה – כמו היגיון בלחימה.

במונחים פשוטים, מלחמה מתנהלת לפי כללים ידועים: נכנסים, כובשים ואז אוחזים בשטח או נסוגים. אולם מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל אנחנו מצויים בתוך תבנית מוזרה שאני מתקשה להבין: מתקיפים – נסוגים; שוב מתקיפים – שוב נסוגים. כך זה נמשך חודשים ארוכים בכל פעם מחדש.

אנחנו פוגעים במחבלי חמאס – יש לקוות שפוגעים בהם קשה – אבל גם הם פוגעים בנו, ואז אנחנו יוצאים מהשטח. אנו נותנים להם להתארגן מחדש, ואז נכנסים שוב. זהו מעגל אינסופי של פשיטות בלי הכרעה, בלי שינוי יסודי במצב. בפועל, עזה עדיין נשלטת בידי חמאס. הסיוע ההומניטרי שמגיע לרצועה עובר דרכו. הוא קובע מי יקבל מזון ומי יישאר רעב. כשיש מחאה אזרחית, כמו זו שהחלה להרים ראש בתחילת השנה, חמאס מדכא אותה באכזריות, יורה במארגני ההפגנות ושולח את גופותיהם למשפחות למען יראו וייראו. למרות כל זה, העולם המערבי מאשים את ישראל במצוקה בעזה.

מה אנחנו עושים נגד זה? למה אנחנו ממשיכים באותו דפוס? את השאלה הזו הצגתי לכמה אנשים שמעורים במהלך המלחמה, ויודעים דבר או שניים על מה שהתנהל בחדרים סגורים. הם הסבירו לי שהיו לכך שני גורמים עיקריים: מחוץ – הנשיא ג'ו ביידן והממשל הדמוקרטי שישב בבית הלבן, ולא הסכים שישראל תכבוש חלקים מהרצועה ותישאר בהם. מבית – הרמטכ"ל דאז הרצי הלוי, שדגל בגישה של פשיטות – פעולה, פגיעה, נסיגה. ממשלות קודמות ומנהיגים ישראלים לשעבר תלו גם הם תקוות באמריקנים, כמו בימי דוד בן־גוריון. אבל הזמן עובר, והמציאות משתנה.

בתחילת 2025 התחלף השלטון בוושינגטון. הנשיא החדש, דונלד טראמפ, הצהיר בפה מלא כי הוא תומך בפתיחת שערי עזה להגירה החוצה. הוא הבהיר ש"אם חמאס לא יתפרק מנשקו, ייפתחו עליו שערי גיהנום". במקביל התחלף גם הרמטכ"ל. רא"ל אייל זמיר, שעומד היום בראש צה"ל, מאמין בגישה התקפית הרבה יותר מקודמו.

ואכן, בשבועות האחרונים שמענו בשורה חדשה. הקבינט המדיני־ביטחוני אישר פה אחד את התוכנית שהציג הרמטכ"ל החדש, שמטרתה אחת: הכרעת חמאס. לא עוד פשיטות, אלא כיבוש הרצועה ושליטה בשטח; ניתוק חמאס ממוקדי השליטה באוכלוסייה, ומניעת הגישה שלו לסיוע ההומניטרי. במקביל נקבעה אפשרות לחלוקה ישירה של סיוע אזרחי בלי התערבות של חמאס.

ראש הממשלה עצמו הבהיר שהתוכנית שונה מקודמותיה. אנחנו לא חוזרים אחורה, לא עוד מכות וחזרה לבסיס - אלא השתלטות אמיתית. המשמעות ברורה: אנו נשארים בשטח. אגב, לא נעשה זאת כדי לשלוט בעם אחר, אלא כדי לשחרר אותו מהרודנות של טרוריסטים.

אני מבקש לברך על המגמה, שיש בה שינוי חשוב והכרחי. אוסיף גם מילת אזהרה: נגמרו התירוצים. הפעם צריך לעמוד ביעד. לא עוד הבטחות ריקות, אלא רק הכרעה אמיתית.

במונחי תורת המשחקים, אסור לשדר מסר מעורפל. כל עוד חמאס בטוח שישראל תיכנס ואז תיסוג – הוא ישרוד. כל שעליו לעשות הוא להחזיק מעמד רק עוד קצת, עד העסקה הבאה. אבל אם הוא יבין שישראל מתכוונת להיכנס ולהישאר, לשלול ממנו כל שליטה אזרחית ולפרק את מערכות השלטון שלו – הוא ידע שהמשחק נגמר.

הגיע הזמן לחשב את האסטרטגיה מחדש ולקחת אחריות. בתורת המשחקים אני מבין, וכאן אין ברירה אלא לשנות את כללי המשחק: אם נרצה להשיב את החטופים, לשקם את ההרתעה, ולתת שקט לילדינו – בעוטף, בתל-אביב ובירושלים – אין דרך אחרת: נכנסים, משתלטים ונשארים.

פרופ' אמריטוס ישראל אומן הוא מתמטיקאי, זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 2005