ניחוחות פיח קידמו השבוע את הנהגים בשער הגיא, סממני האש הגדולה ששיבשה את חגיגות יום העצמאות. חורשות האורנים והאלונים בצידי הדרך מירושלים נשארו ירוקות עד תחנת הדלק, אבל משם מערבה נמתחת לאורך קילומטרים רצועה שחורה־אפורה מימין ומשמאל, מנומרת בעצים שהצהיבו בן־לילה.

כמו אחרי דליקות ענק קודמות, גם הפעם אין תשובה ברורה מהרשויות הנוגעות בדבר: הצתה או רשלנות? פח"ע או מנגל? לעומת זאת ברור לגמרי מי אחראי לעשן הכבד שהיתמר ביום ראשון לא הרחק משם, בנתב"ג. החות'ים.

כבר התרגלנו לאזעקות בכל הארץ, אבל זה עדיין מדהים: אויב במרחק של אלפיים קילומטרים מתנכל לנו בחריצות. לא עשינו לו כל רע, אין לנו איתו ויכוח בעלות על חלקת נדל"ן כלשהי, מדינה סעודית עצומה חוצצת בינינו, ואף על פי כן הוא רואה בנו את אויבו העיקרי. אפילו עם ארצות הברית הוא כבר מוכן להפסקת אש, השטן הגדול במונחים שיעיים, אבל לא איתנו, השטן הקטן. שארית משאביו התקציביים באחת הארצות הנחשלות בתבל מושקעת במלחמה עם מדינה יהודית רחוקה.

ברור לגמרי, לאויב החות'י אין שמץ סיכוי לנצח אותנו. לכל היותר הוא מסוגל להטריד קלות. רוב חברות התעופה שהשביתו השבוע את הקווים לישראל יחזרו לטוס הנה בהקדם. מנכ"ליהן יבינו שהסטטיסטיקה חזקה יותר מיכולות השיגור של התימנים המטורפים. 95 אחוזים מהטילים הבליסטיים ומהכטב"מים ששוגרו ארצה מקצה ים סוף, יורטו עד כה בידי חיל האוויר. היכולת הסיכולית הזו מופלאה שבעתיים אם לוקחים בחשבון את אפסות היכולת היירוטית של החות'ים עצמם. דובר צה"ל הודיע להם מראש על התקיפה בצנעא, ובכל זאת הם נותרו חוסרי אונים. יומיים אחרי שהכריזו ברהב על הטלת מצור אווירי פה, נמל התעופה היחיד שלהם עלה בלהבות. הנזק המשוער: 500 מיליון דולר, הון עתק במונחים מקומיים.

אבל עוד לפני שהמטוסים שבו לבסיסם בשלום עלתה מרוב האולפנים פה שירת מקהלה דיכאונית: זה לא יעזור, החות'ים ימשיכו, לא אכפת להם למות וכו' וכו'. היא מזכירה את מוזיקת האבל הפרשנית בענייני חזית הצפון לפני מבצע הביפרים, וכמובן את מנגינת הנכאים הנצחית בנוגע לעזה, תמיד אותה המנגינה. אבל מילא עזה, יש לנו שם עשרות חטופים ולהבדיל גם אוכלוסייה עוינת גדולה שניאלץ לנהל במקרה של כיבוש כולל. אך האם גם את החות'ים אסור לנצח? מה ההתעקשות הדתית הזו לזרות פה רפיון וייאוש? למי זה עוזר, חוץ מלחות'ים?

כל כתב צבאי מתחיל אמור לדעת שלישראל שלאחר 7 באוקטובר אין עוד אפשרות לבהות במבקשי נפשה. היא חייבת לפעול נגדם עוד לפני ביצוע זממם, קל וחומר מיד לאחר הביצוע, וזה חל גם על החות'ים בתימן, ודאי כשטראמפ מפסיק לתקוף אותם בשבילנו. ישראל לא שותפה מראש בתוכנית הכניעה של הנשיא ההפכפך, אשר פורסמה במקביל לתקיפה בצנעא, אבל דווקא משום כך עיתוי התקיפה היה מוצלח. הוא הבהיר לחות'ים שישראל מסוגלת לפעול נגדם ביעילות ובקטלניות גם ללא סיוע אמריקני ישיר. אם הם ימשיכו לתקוף אותה, מותר להניח שהיא תתקוף ביתר שאת. פשוט אין ברירה. גם בחזית עזה אין ברירה. כך או אחרת, בלוח זמנים כזה או אחר, בכוח ובתחבולות, נצטרך להכות בכולם עד רדתם.

החות'ים וחמאס חסינים פחות מנסראללה, שעד לפני שנה נחשב פה לאויב בלתי מנוצח, ועכשיו שוכן עפר. הם לא נחושים יותר מחמאס יו"ש, שצה"ל מצליח לשבש קשות את תוכניות הפיגועים שלו. התאווה השאהידית לא משחררת את שליחי איראן, המושכת בחות'ים, מחוקי הפיזיקה ומפגעי המלחמה. אם נצטייד בסבלנות, ולא נשאל מדי בוקר עד מתי ומה הטעם, נוכל להכריע אותם בהדרגה ולפחות להקטין דרמטית את יכולתם לפגוע בנו. הרי הם עצמם, למרות כל שגעונותיהם, לא באמת מאמינים שיוכלו לנצח אותנו, רק מייחלים שנאבד את הסבלנות לפני שננצח אותם.