הסתכלתי על האנשים ששכבו במעגל יחד איתי, עוצמים עיניים, נושמים בשקט, מקשיבים להנחיות המרגיעות של העובדת הסוציאלית. קבוצה קטנה של אנשים שונים להפליא. לזו חיבה לבשר וסיפוח, ההיא טבעונית עם שיער קצר וקעקועים; ההוא משמאלי איש הייטק, וזה מימין חקלאי; אחד דתי עם כיפה גדולה וזקן, ואחר אתאיסט מוצהר שלא מאמין בא־לוהים מאז שהיה קטן; ההוא אופטימי אבל עצוב, ולהוא יש ארשת פנים חייכנית ותפיסת עולם פסימית.

מה שהביא את כולנו - הדתי והחילוני, הימני והשמאלני, הטבעונית והקרניבורית - למעגל הקטן הזה, אי שם בחווה מרוחקת שאין בה כמעט קליטה סלולרית, הוא שירות המילואים הארוך שכולנו השלמנו.

בגבולות, בבסיסים נידחים בצפון ובדרום, ברצועת עזה, בדרום לבנון וביהודה ושומרון – כל אחד ותפקידו, כל אחד בעמדתו. יש שסיכנו את החיים כשנכנסו רגלית למעוזי חיזבאללה או בטנק ללב רפיח, ויצאו משם לפעמים עם גופות ולרוב גם עם פוסט־טראומה. אחרים טיפלו ביחידות מחסני חירום או היו אחראים ללוגיסטיקה. יש אפילו אחד או שניים ששירתו בכיתת כוננות בצפון. אבל כולם יחד עשו מה שהם צריכים לעשות כדי לשמור עליכם, כדי לשמור על המדינה. כשהם עשו את זה, הם הפכו לנקודות האור הכי מבהיקות בשמי מדינת ישראל - אבל שילמו מחיר.

בשנה האחרונה נדמה שכל העם צבא וכל גבר שני מילואימניק. אבל האמת היא שלמרות המלחמה המתמשכת ולמרות האתגרים הביטחוניים האינסופיים, השירות בצבא העם היה ונותר נחלתם של מעטים. כמו כולם, המילואימניקים נדחפים בתור בסופר, עוקפים בפקקים מהצד כשאפשר, אפילו גונבים את הרמזור באדום בשנייה האחרונה. ועדיין, הם לא באמת כמו כולם, אלא זן נדיר, חיה מיוחדת במינה.

רק כ־120 אלף פרטים מקננים עדיין בישראל. המילואימניקים המצויים, המכונים גם "משרתי המילואים הפעילים", מונים כאחוז וחצי מהאוכלוסייה הישראלית. בתוכם יש זן נדיר עוד יותר, הקרביים, שהם חצי אחוז לכל היותר מאזרחי המדינה.

בשנה וחצי האחרונות פגשתי מאות מהאנשים הנדירים האלה, כששירתּי בעצמי 515 ימים במילואים על גבול לבנון. לפעמים היו אלה ממש אותם אנשים שפגשתי פעם ועוד פעם: אוהד מגבעת־שמואל, ניר מיצהר, בועז מתל־אביב. הם סיימו סבב מילואים אחד, השתחררו, וחזרו שוב לסבב שני אצלנו, לפעמים לסבב שלישי – אחרי גיחה לגזרות אחרות שבהן היה צריך אותם.

האנשים הנדירים האלו עזבו את האישה והילדים, לפעמים דווקא את בן הזוג, את הבית הריק, המשפחה המורחבת או הכלב האהוב, את העסק ואת העבודה. הם באו כדי לשרת ולהגן על תושבי הצפון והדרום, על אנשי יהודה ושומרון, על אזרחי מדינת ישראל. עשרות ימים ברבעון, מאות ימים בשנה.

לכל זה יש השלכות לא פשוטות על החיים של האנשים הנדירים האלו. לפי סקר עדכני של שירות התעסוקה, למשל, כ־75 אחוזים מאנשי המילואים דיווחו שנפגעו כלכלית בגלל שירות המילואים. 60 אחוזים ציינו שנקלעו לאי ודאות תעסוקתית, 20 אחוזים סיפרו שהם חוששים לאבד את מקום עבודתם. 41 אחוזים דיווחו שפוטרו או נאלצו לעזוב את עבודתם לאחר שירות המילואים.

סקר דומה, אם היה נערך בנוגע למצב היחסים עם בן או בת הזוג, הסמכות ההורית מול הילדים, או הקשר עם חברים, היה מעלה נתונים דומים. שירות מילואים ארוך פוגע באינטימיות, בתחושת הוודאות הזוגית, בקשר עם הילדים, במרקם החברתי. אבל גם אחרי שהם משתחררים מהשירות, אנשי המילואים לא תמיד מצליחים לחזור לשגרה. הם מתמודדים עם תחושה של אובדן משמעות ובלבול.

הם לא צריכים מאיתנו רק חיבוק וסבלנות, הנחה בחידוש רישיון רכב או יום הוקרה חביב בל"ג בעומר. הם אפילו לא זקוקים להשאת משואה ביום העצמאות. הם צריכים שיצטרפו אליהם אנשים נוספים. אנחנו צריכים זאת, המשפחות שלנו צריכות זאת.

ערב יום העצמאות ה־77, ההתגייסות של אזרחים מהשורה למאות ימי מילואים בשנה היא נקודת האור של מדינת ישראל. אבל כדי שהאור הזה לא יכבה לנו פתאום, כדי שהם יוכלו להמשיך לעשות את מה שצריך לעשות - אנשי המילואים צריכים עוד אנשים כמוהם. הגדילו את האור.