פרשת השחיתות שנחשפה בעיריית כפר סבא, שבמסגרתה עוכבו או נעצרו 24 חשודים בחשד לקבלת שוחד שהועבר בעיקר במזומן, להטיית מכרזים, למרמה ולהלבנת הון, היא הפרשה האחרונה שנחקרת, אך קשה להאמין שתהיה האחרונה בכלל. בכל פעם שפרשה כזו מתפוצצת, הדיון הציבורי מתמקד בשאלה מי ביצע ומי ייענש. זו שאלה חשובה, אבל היא מגיעה מאוחר מדי. השאלה שצריכה להטריד אותנו היא אחרת: איך ייתכן שאיש לא זיהה את הסימנים מבעוד מועד?
משרד מבקר המדינה. | צילום: אורן בן חקון
מכרזים והתקשרויות בגופים ציבוריים מגלגלים מיליארדי שקלים מדי שנה, ולכן הם יעד מועדף להונאות. כל מבקר פנימי מכיר את "משולש ההונאה": מניע, הצדקה והזדמנות. במכרזים, הסכומים הגדולים מספקים את המניע, ותחושת ה"מגיע לי" מספקת את ההצדקה. על שני אלה הארגון אינו שולט. על השלישי, ההזדמנות, הוא דווקא שולט. תנאי סף שנתפרים למציע מסוים, אומדנים שדולפים, שימוש לרעה בפטור ממכרז ותיאום בין מציעים אינם גזירת גורל. הם פרצות בבקרה. את הפרצות אפשר לאתר ולצמצם, בתנאי שיש מי שמזהה אותן ומי שמטפל בהן בהתאם.
הסימנים מוכרים לכל מי שעוסק בתחום. אותו ספק זוכה שוב ושוב. הצעות המחיר קרובות להפליא זו לזו. למכרז ניגש מציע יחיד, שעונה לתנאי הסף המותאמים למידותיו. הגדלות חוזה נחתמות בשקט לאחר הזכייה. תשלומים מפוצלים כדי לעקוף את הרשאות מורשי החתימה. כל סימן לבדו אינו מוכיח דבר, אבל יחד הם יוצרים דפוס. השאלה היא אם יש בארגון מישהו שתפקידו לחבר את הנקודות, ושיש לו גם הסמכות להצביע עליהן.
הכי מעניין
כאן נכנס לתמונה אחד משומרי הסף החשובים, ואולי הפחות מוכרים לציבור: המבקר הפנימי. המשטרה מגיעה לאחר מעשה, כשהכסף כבר עבר ידיים והנזק כבר נגרם. המבקר הפנימי, לעומתה, פועל מבפנים ובזמן אמת. הוא מכיר את התהליכים, את האנשים ואת נקודות התורפה של הארגון טוב מכל גורם חיצוני. הוא בוחן אם ועדת המכרזים אכן בלתי תלויה, ואם קיימת הפרדת תפקידים בין מי שמגדיר את הצורך, מי שמנסח את תנאי המכרז, מי שבוחר את הספק ומי שמאשר את התשלום. הוא בודק אם הפטורים ממכרז מוצדקים, ואם הקו החם לדיווח על אי־סדרים באמת פועל או קיים רק באופן תיאורטי. הוא מאתר את הפרצות לפני שהן מנוצלות וממליץ על תיקונן. ולא פחות חשוב: עצם נוכחותו מרתיעה. מי שיודע שמעשיו נבחנים שוקל את צעדיו פעמיים.
שוחד, אילוסטרציה | צילום: שאטרסטוק
אלא שביקורת פנימית אפקטיבית רק אם היא בלתי תלויה באמת. יש מבקר שכפוף בפועל למי שהוא אמור לבקר, שנדרש "לרכך" ממצאים, שדוחותיו נגנזים או שמוקצים לו משאבים דלים. מבקר כזה אינו יכול למלא את ייעודו. גרוע מכך, הוא מעניק לארגון תחושת ביטחון כוזבת שמישהו בודק.
ברשויות מקומיות לא מעטות פועל המבקר עם צוות מצומצם, לעיתים לבדו, וחלקן אף לא מינו מבקר כלל. כל זאת מול מערכת שמגלגלת מאות מיליוני שקלים בשנה. מבקר ללא גיבוי וללא משאבים אינו יכול לממש את תפקידו כשומר סף. הוא תפאורה. על הגופים הציבוריים לגבות את המבקר הפנימי גם כשממצאיו אינם נוחים, להבטיח את מעמדו האובייקטיבי והבלתי תלוי ולהעמיד לרשותו תקציב וכוח אדם הולמים.
דווקא עכשיו, המבקר הפנימי פגיע במיוחד. מאז יולי השנה אין בישראל מבקר מדינה, ולכן גם אין נציב תלונות הציבור. הנציב הוא הגורם היחיד שהוסמך בחוק להגן על מבקרים פנימיים ועל חושפי שחיתויות מפני התנכלות: להוציא צווי הגנה ולמנוע פיטורים. ישראל היא המדינה היחידה שבה שני התפקידים מאוחדים בידי אדם אחד, ודווקא הכובע השני חסר כעת יותר מכול.
מבקר פנימי שמזהה היום אי־סדרים בנושא מכרזים יודע שאם ייפגע בשל כך, אין לו לאן לפנות. המסר לשומרי הסף ברור: אתם לבדכם. והתוצאה צפויה מראש: פחות ממצאים, פחות דיווחים ויותר הזדמנויות למי שמחפש אותן.
הדרך למנוע את אירוע כפר סבא הבא עוברת בשני צעדים. הראשון הוא חיזוק הביקורת הפנימית בכל גוף ציבורי, ובראש ובראשונה ברשויות המקומיות: תקנים ותקציבים ראויים, מעמד בלתי תלוי ומחויבות של ההנהלה לדון בממצאים ולתקן את הליקויים. השני הוא פתרון מיידי לוואקום שנוצר מהיעדר מבקר מדינה.
ראש עיריית כפר סבא, רפי סער, בדיון בהארכת מעצרו במסגרת חקירת החשדות לשוחד ולשחיתות, בבית משפט השלום בראשון לציון, 19 באוקטובר 2026. | צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90
על הכנסת, הממשלה ובג"ץ להתעלות מעל המחלוקות ולמצוא דרך, קבועה או זמנית, לאייש את תפקידי מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור. לכל הפחות, יש להסמיך גורם שיוכל להגן בינתיים על חושפי שחיתויות. אפשר להתווכח על זהותו של המבקר הבא. אי אפשר להתווכח על הצורך שמישהו ישמור על השומרים.
שומרי הסף הם קווי ההגנה השני והשלישי של הקופה הציבורית ושל אמון הציבור במוסדותיו. כל שקל שנחסך על ביקורת פנימית עלול לעלות פי כמה בשוחד, במכרזים מוטים ובחקירות שמגיעות מאוחר מדי. אסור לשלוח אותם לחזית בלי ההגנה הבסיסית ביותר.
עוד כתבות בנושא
