תחקיר מטריד שפרסם בשבוע שעבר אתר החדשות Gothamist החזיר לכותרות את אחת מפרשות הרשעת השווא החמורות בניו יורק. ג'ורג' בל, רוהן בולט וגארי ג'ונסון ישבו יחד כמעט 75 שנות מאסר על רציחות שלא ביצעו. כאשר בוטלו הרשעותיהם ב-2021, קבע השופט כי בידי התביעה היו דוחות משטרה שהצביעו על חשודים אחרים ומידע משמעותי שלא נמסרו להגנה, וכתב: "התביעה ויתרה על תפקידה בחיפוש אחר האמת". התחקיר חשף כי התלונות שהוגשו נגד שבעה תובעים בתיק נסגרו כעבור חמש שנים, לאחר שנקבע כי אין די ראיות להפרת כללי ההתנהגות המקצועית. הודעת הסגירה הלקונית כללה חמישה משפטים בלבד מבלי להסביר מה נבדק וכיצד התקבלה ההחלטה.

מקרה זה רחוק מלהיות חריג: בדיקה שפורסמה בארה"ב בחודש שעבר איתרה יותר מ-600 מקרים שבהם הרשעה בעבירת מוות או גזר דין מוות בוטלו, או שהנאשם זוכה, בעקבות התנהלות פסולה של התביעה. המקרים הללו מחייבים לשאול לא רק מי טעה ומי צריך לשאת באחריות, אלא גם כיצד מונעים את הרשעת השווא הבאה. גם בישראל נדרשת לצד בירור האחריות האישית בחינה מערכתית: האם מערכת המשפט יודעת לזהות את סימני האזהרה בזמן, ומה קורה כאשר מי שמזהה אותם נמצא דווקא בתחתית ההיררכיה?

בשנים האחרונות התוודו בפניי מספר אנשים על תיקים פליליים חמורים שצבעו את הכותרות, בהם היו מעורבים בעת שהיו זוטרים במערכת המשפט. בתיק אחד, שהסתיים בזיכוי מלא פה אחד לאחר קרוב לחמש שנים, מי שהייתה סגנית התובעת שיתפה אותי כי היא מצטערת שלא פרשה מן התיק בזמן אמת. בנוסף, מתמחה מאותה הפרקליטות סיפר כי מחה ותמה כיצד ניתן בכלל להגיש כתב אישום על בסיס חומר הראיות שהונח בפני הצוות.

במקרה אחר, בערעור לבית המשפט העליון על הרשעה ברצח, סיפרה לי אחת המתמחות כי היא והקולגות שלה היו משוכנעים שמדובר בהרשעת שווא ואף שקלו התפטרות משותפת כאקט מחאתי. הערעור נדחה, ושלושים שנה מאוחר יותר היא, ורבים נוספים, משוכנעים שאדם חף מפשע נשלח למאסר עולם.

איני מביא את הדברים כדי להאשים אותם. להפך, הגם שהייתי רוצה לחשוב שבמקומם אולי הייתי מתעקש יותר, אני מעריך את הכנות שנדרשה מהן כדי לספר אותם, אפילו בדיעבד. מה שמטריד הוא שהספק כבר היה קיים בתוך המערכת בזמן אמת, מצדאנשים שראו את החומר וחשבו שמשהו אינו מתנהל כשורה. הבעיה לא הייתה היעדר מידע, אלא חוסר היכולת של הספק לעלות במעלה ההיררכיה ולהשפיע על ההחלטה.

במצב כזה אין די לומר לעובדים: "תהיו אמיצים". כאשר המחיר של התנגדות לממונה הוא מיידי ומוחשי, ואילו הסיכוי לשנות את ההחלטה אינו ודאי, הארגון אינו יכול להסתמך על גבורה אישית, הוא צריך לבנות מנגנון שיעניק לספק מעמד והגנה.

גישה כזו כבר קיימת במערכת אחרת שבה לטעות עלולות להיות השלכות הרות גורל. בעקבות אסונות הצ'לנג'ר והקולומביה נאס״א לא הסתפקה בקריאה ל"תרבות פתוחה", אלא מיסדה הליך פורמלי להתנגדות מקצועית: מחלוקת משמעותית שאינה נפתרת יכולה לעלות לדרגים שמעל מקבלי ההחלטה המקוריים. זאת מתוך תפיסה לפיה יש לטפח דעות שונות בסביבת עבודה מבוססת אמון, ללא דיכוי או חשש מתגמול שלילי.

את אותו עיקרון נכון וראוי לאמץ במערכת התביעה הישראלית. מתמחה, חוקר או פרקליט שמזהה חשש ממשי להרשעת חף מפשע, להתעלמות מראיה מזכה או לכשל מהותי אחר, צריך להיות מסוגל להפעיל "הליך התנגדות בטיחותית". ההליך יחייב תיעוד, בחינה בידי גורם שאינו חלק מצוות התיק המקורי, תשובה מנומקת, אפשרות להסלמה והגנה מפני פגיעה מקצועית. לא כל מי שיטיל ספק יהיה צודק, ומנגנון כזה אינו צריך להעניק למתנגד זכות וטו. תכליתו צנועה יותר וחשובה בהרבה: להבטיח שספק מקצועי רציני לא ייעלם רק מפני שהשמיע אותו האדם הזוטר בחדר.

בישראל כבר נעשית עבודה בכיוון זה במסגרת המכון לבטיחות במשפט הפלילי, הבוחן "אירועי בטיחות" במטרה לזהות את מכלול הגורמים שהובילו לכשל ולהפיק מהם לקחים. הדוחות שמפרסם המכון מנתחים דפוסים חוזרים ומגבשים על בסיסם כללי בטיחות שנועדו לצמצם את הסיכון לכשלים דומים בעתיד.

אלא שעבודה נקודתית אינה תחליף למנגנון מערכתי ואינהרנטי. מערכת משפט בטוחה אינה מערכת שבה איש אינו טועה, אלא כזו שמזהה סימני אזהרה. לצד בירור האחריות לאחר מעשה, יש למסד מנגנוני בטיחות שיאפשרו לספק מקצועי להישמע ולהיבחן בזמן אמת. לשם כך נדרש מכון לאומי עצמאי לבטיחות במשפט הפלילי, בעל משאבים וסמכויות שיאפשרו לבחון כשלים, להפיק מהם לקחים ולהטמיעם בכלל המערכות. האחריות למנוע הרשעת שווא אינה יכולה להיות על כתפיו של האדם הזוטר שזיהה את הכשל, אלא על מערכת שבנויה לשמוע אותו, לעצור ולברר.