ב-2022 עלתה בנטפליקס הסדרה "דאהמר – מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר", שעסקה באחד הרוצחים הסדרתיים המפורסמים, המחליאים והידועים ביותר לשמצה אי פעם. חודש לאחר מכן הפכה הסדרה לשנייה הנצפית ביותר אי פעם בשירות הסטרימינג הפופולארי.
ג'פרי דאהמר, ג'ק המרטש, טד בנדי, צ'ארלס מנסון, וגם "רוצח ההומלסים" מחיפה, ניקולאי בונר. ככל שהם אפלים, מבעיתים ומאיימים יותר, כך הרוצחים הסדרתיים מרתקים אותנו בעוצמה רבה יותר, הגרועים ביותר שבהם הגיעו למעמד מיתי כמעט ושמם נותר מוכר לציבור גם עשרות שנים אחרי מעשיהם. אלא שמבט בביוגרפיות של השמות שהוזכרו ואחרים מגלה שכולם פעלו והורשעו לפני שנים רבות, חלקם מתו מאז.
מה קורה לרוצחים הסדרתיים – האם הם נעלמים? ואם כן, למה?
הכי מעניין
מכמעט 200 בשנה ל-100 בעשור
רוצח סדרתי מוגדר כמי שהרג שלושה אנשים לפחות בתקריות נפרדות. מדובר בתופעה כמעט בלתי קיימת בישראל, אך במדינות אחרות, ובראשן ארה"ב, היו עשורים שבהם פעלו מאות כאלה בכל רגע נתון.
לפי מאגר המידע על רוצחים סדרתיים של אוניברסיטת רדפורד ו-FGCU, הנחשב למקיף והמעמיק בעולם בתחום, מספר הרוצחים הסדרתיים נמצא בירידה משמעותית בעשורים האחרונים.
שיעורם בארה"ב זינק בשנות ה-70', הגיע לכמעט 770 לאורך שנות ה-80' ועמד בשיאו על 198 רוצחים פעילים בשנת 1987 בלבד, וקצת פחות מ-670 בשנות ה-90'. עיקר הצניחה הגיע עם תחילת המאה החדשה, כאשר השיעור ירד מתחת ל-400 בשנות ה-2000, ונכון לסוף 2016, קצת יותר מ-100 בעשור שקדם לה.
עוד כתבות בנושא
מטבע הדברים, גם בגרף הקורבנות חלה צניחה חדה. אם ב-1987 איבדו 414 אנשים את חייהם, ב-2020 היו "רק" 28 כאלה, נתונים שהעולם לא ראה מזה שישה עשורים.
הדפוסים הללו אינם ייחודיים לארה"ב. בשנות ה-70'-80' הרגו רוצחים סדרתיים מאסות של בני אדם במדינות רבות אחרות, ומאידך בעשור הקודם נרשמו בשאר העולם כ-189 רוצחים בלבד.
לא מספיקים להפוך לסדרתיים
שני מאפיינים ליבתיים של רוצחים סדרתיים הם היעדר אמפתיה ורצון לרצוח. יש ביניהם כאלה שמתפרנסים כרוצחים שכירים, בעוד שעבור אחרים מדובר בריגוש שברצח עצמו, או בתחושת שליטה וכוח. על פי המחקר, בכמחצית ממקרי הרצח הסדרתי, הרצון לרצוח נובע לפחות בחלקו מפנטזיות מיניות, כאשר לפי מספר מחקרים, רוצחים סדרתיים שהכוח המניע שלהם הוא פנטזיה מינית מתחילים לממש אלימות בגיל צעיר – לעיתים בשנות הנעורים.
על פי משרד המשפטים האמריקני, בין 1980 ל-1992 שיעור הכלואים בארה"ב ביחס לגודל האוכלוסייה (332 ל-100,000 תושבים) יותר מהכפיל את עצמו. הודות לשיפור בשיטות הפיקוח המשטרתי, לטכנולוגיות מעקב מתוחכמות יותר וכן לקפיצה האדירה ביכולות הפורנזיות ומדעי ה-DNA, למשטרה קל יותר לתפוס עבריינים לאחר מעשה האלימות הראשון שלהם וגם קל יותר לבתי המשפט להרשיע אותם.
משטרה ברכבת התחתית בניו-יורק. | צילום: מסך מיוטיוב
השינויים הללו הקשו על עבריינים בכלל ורוצחים בפרט להישאר מחוץ לכותלי הכלא, חלק גדול מהם נתפס עוד בטרם הספיקו להפוך לרוצחים סדרתיים.
זווית נוספת השנויה במחלוקת נוגעת לתמורות שחלו בטיפול בעברייני מין, שכולל כיום פעמים רבות "סירוס כימי" – מה שמפחית את רמת הטסטוסטרון בגוף לרמה של אדם מסורס, וכך מפחית את הפנטזיות והדחפים המיניים – ובכך לכאורה מבטל גם את הדחף לרצח.
סוף עידן ההיפים: השינוי החברתי
ג'יימס אלן פוקס, פרופסור לקרימינולוגיה באוניברסיטת נורת'איסטרן, גורס כי עיקר הירידה במספר הרוצחים הסדרתיים נעוץ בתמורות במגוון התנהגויות בקרב הציבור. לדידו, השינויים החברתיים והתרבותיים הנרחבים בשנות ה-60' וה-70' שכללו עלייה בשימוש בסמים, טרמפים, תנועת ההיפים והשחרור המיני שאפפה אותה, רגשות אנטי-ממסדיים ועוד, יצרו תנאים אידיאליים עבור "טורפים" לצאת לשוטט.
סיום מגפת הקוקאין-קראק שפשתה בשנים ההן, סופה של תנועת ההיפים והזהירות המרובה היום מטרמפים ומצריכת סמים מאנשים זרים, העובדה שאנשים נועלים כיום את דלת הבית בקביעות רבה יותר ושיפור בשירותי הגנת הילד – כל אלה ועוד הביאו לטעמו לירידה.
היפים בפסטיבל בקליפורניה, 1967. | צילום: גטי אימג'ס
שינויים באופן שבו הורים חושבים על בטיחות ילדיהם, גורמים גם לכך שחלק מהמטרות הנפוצות ביותר עבור רוצחים סדרתיים, נשים צעירות ונערות, פחות פגיעות מאשר בעשורים קודמים. לדברי פוקס, מתוך 5,582 הקורבנות שנרצחו על ידי רוצחים סדרתיים מאז 1970, יותר ממחציתן הן נשים. כ-30.2% מהקורבנות הן בין הגילאים 20 ל-29 ו-23% הן בין הגילאים 5 ל-19.
לורי קריימר, פרופסור לפסיכולוגיה יישומית באוניברסיטת נורת'איסטרן, כתבה בכתב העת של האוניברסיטה: "יש תחושה שהורים צריכים להיות הרבה יותר משתפים ומכוונים בבחירת ההזדמנויות שבהן ילדיהם יהיו מחוץ לבית הספר, לכנסייה או לדברים אחרים שהם נורמטיביים למדי עבורם. יש פשוט חרדה כללית, ואני חושבת שזה בא לידי ביטוי בגישה מגוננת".
לדידה, גם אימוץ תוכניות ללמידה חברתית-רגשית בבתי ספר מסייעת, כשהיא עוזרת לתלמידים לפתח אמפתיה ולנהל את התסכול והכעס שלהם, ובמקביל נותנת למחנכים הזדמנות לפצות על טראומה שילדים אולי חוו בסביבות אחרות, לרבות בבית.
טענה סוציולוגית נוספת נוגעת לפוסט טראומה.
מומחים של ה-FBI ציינו ברבים מהתיקים כי האבות של הרוצחים היו וטרנים של מלחמת העולם השנייה (או מלחמת קוריאה) שסבלו מהלם קרב שלא טופל, מה שהעלה השערה על קשר סיבתי בידי מספר חוקרים. תומכי התיאוריה טוענים שאבות כאלה נטו להטיל משטר צבאי נוקשה על ילדיהם, סבלו מהתפרצויות זעם בלתי צפויות, או הפגינו ניכור רגשי קיצוני – מה שהשפיע עמוקות על הילדים ועיצב את אישיותם.
קו המחשבה הזה עולה בקנה אחד עם שתי תמורות היסטוריות: הרבה פחות מלחמות בארה"ב, כך שיש הרבה פחות פוסט טראומתיים כתוצאה מלחימה וכן התקדמות ניכרת בכל הנוגע למודעות ל-PTSD ולטיפול בה. עם זאת, יצוין שבארה"ב ובכלל, רק מיעוט זניח מילדיהם של מי שסובלים מ-PTSD בכלל וכתוצאה ממלחמה בפרט הופכים לרוצחים.
עוד כתבות בנושא
השינוי הטכנולוגי: טלוויזיה ופורנוגרפיה
עידן הרוצחים הסדרתיים פרץ במקביל לצמיחה המהירה של הטלוויזיה. לפי פוקס, ייתכן שמהדורות החדשות שימשו, מבלי להתכוון, כקטליזטור להתפשטות התופעה. פסיכופתים קיבלו עידוד מסיקור של הצלחתם, ואף השראה מפרסומים שעסקו ברוצחים אחרים ש"הישגיהם" זכו לסיקור טלוויזיוני מחריד, וככל שסיפוריהם היו קיצוניים יותר – כך הם משכו אליהם עניין רב יותר וסיקור נרחב יותר.
התפתחות הטכנולוגיה טומנת בחובה גם פגיעה בקשרים האנושיים ואף במימוש דחפים יצריים. לעניות דעתי, אותו כוח מניע שאת הביטוי שלו רואים בצניחה חדה בשיעורי נישואים, בקיום קשרים רומנטיים ובקיום יחסי מין ביפן למשל, מתגלגל בקצה גם בירידה בדחף לקשר אנושי בצורה המעוותת ביותר שלו – בכפייה ובאלימות.
לפי פוקס הטכנולוגיה הביאה עמה שינוי נוסף ושנוי במחלוקת בפני עצמו – הפורנוגרפיה, שהפיכתה לזמינה יותר ויותר ואף מגוונת יותר יצרה כמות מרחבים עצומה לפריקת דחפים אלימים וסאדיזם מיני, באופן הרבה פחות אלים וכמובן פחות מזיק. "הצמיחה של הפורנוגרפיה הדיגיטלית אפשרה לאנשים לספק את דחפיהם בדרכים שאינן כרוכות ברצח של הרבה אנשים", כתב.
תיאוריית העופרת
חוקרים אוסטרלים העלו כבר בשנת 1979 טענה מטרידה: תלמידים בבתי ספר מסוימים בסידני נחשפו לרמות עופרת. לפי החוקרים, בחלק מהמקרים החשיפה עלולה לפגוע בהתפתחות המוחית וביכולת הלמידה ויש קורלציה בין חשיפה אליה, בפרט בילדות, לבין תוקפנות ולהתנהגות אנטי-חברתית. יש לציין שבעבר עופרת הייתה נוכחת כמעט בכל מקום – בצנרת המים, בדלק ובצבע.
בהתאם לכך, יש אסכולה שמאמינה כי ככל שהעופרת הוצאה משימוש, כך פחתה חשיפתם של ילדים להשפעותיה המזיקות, ובעקבות זאת ירד גם היקף הפשיעה האלימה ברחבי העולם המערבי – הירידה הבולטת ביותר בארצות הברית, שם צנח שיעור הרצח בכמחצית מאז שנות ה-80.
עם זאת, "תאוריית העופרת" שנויה במחלוקת ומומחים חלוקים בשאלה עד כמה היא אכן מסבירה את הירידה בשיעורי הרצח. יתרה מזאת, קבוצת חוקרים אחת מצאה הטיה באופן שבו נחקר הנושא, כאשר מחקרים שהראו קשר בין עופרת לירידה בשיעורי הרצח היו בעלי סיכוי גבוה יותר להתפרסם מלכתחילה.
הפלות מונעות רצח?
תאוריה נוספת, שגם היא רחוקה מלהיות בלב הקונצנזוס, נוגעת למתן מעמד של זכות חוקתית להפלות בארה"ב (פס"ד רו נ' ווייד שבוטל ב-2022).
חלק מהחוקרים סוברים שילדים לא רצויים נוטים לגדול בנסיבות קשות יותר, מה שמעלה את הסיכוי שיבצעו עבירות כשיגדלו. מכאן שהתרת ההפלות, שהביאה להפלת עוברים לא רצויים, הפחיתה בעקיפין פשיעה בכלל ואת הרצח הסדרתי בפרט. לפי התיאוריה הזו יוצא מצב אירוני לעילא: הפלות מונעות רצח, אם כי מובן שאין בכך אמירה ערכית ביחס למוסריות ולגיטימיות ההפלות עצמן.
התיאוריה, כאמור, אינה זוכה להסכמה גורפת. יש הורים הרוצים בילדים ובכל זאת מתעללים בהם, והמוני ילדים חיים במצוקה גם במדינות בהן הפלה מותרת. מאידך, יש מקרים שבהם למרות שההריון היה לא רצוי, ההורים מגדלים את הילד בבית חם ואוהב.
מחאה של תומכי הפלות. | צילום: AFP
הרוצחים נעלמו רק מהכותרות
יש מי שסבורים שהרוצחים הסדרתיים בארה"ב לא נעלמו, הם פשוט עברו אדפטציה לעידן החדש וכיום הם אלה שמבצעים את הירי ההמוני – אחת הרעות החולות הנוראיות ביותר במדינה. עם זאת, מרבית החוקרים מאמינים שמדובר בתופעה נפרדת לגמרי שהעלייה בה כרוכה בנסיבות שונות, וכי הפרופיל של הרוצחים הסדרתיים שונה בתכלית מזה של מבצעי ירי המוני בבתי ספר ובמרכזי קניות.
הביקורת על התיאוריה הזו מתכתבת עם מיסקונספציה על רוצחים סדרתיים, לפיה רובם המוחלט הם גברים לבנים, בדומה לשיעורם המוגבר בקרב מבצעי ירי ההמונים. עם זאת, אליבא ד-FBI, גברים לבנים למעשה מיוצגים פחות בקרב רוצחים סדרתיים ביחס למספרם הכולל בארצות הברית.
עוד כתבות בנושא
בספר "קרימינולוגיה: יסודות", נטען כי בין השנים 2016-2000, כ-60% מכלל הרוצחים הסדרתיים בארצות הברית היו דווקא אפרו-אמריקנים. לפי אחד מכותביו, הקרימינולוג אנתוני וולש, הסיבה לתפיסה המוטעית נובעת מפוליטיקלי קורקט. לטענתו, רוצחים סדרתיים שאינם לבנים זוכים לעיתים קרובות להתעלמות מצד כלי התקשורת, זאת בשל חששם להיתפס כגזענים. הוא אף הולך צעד רחוק יותר וטוען כי זה עשוי לאפשר לרוצחים סדרתיים שחורים לפעול מבלי לעורר חשד ובכך להאריך את הזמן עד שייתפסו.
למרות שהם כבר לא תופסים את כותרות העיתונים, הרוצחים הסדרתיים לא נעלמו כליל. על פי הערכה של ה-FBI בכל זמן נתון פועלים בארה"ב 25-50 כאלה שהמשטרה כלל לא יודעת עליהם, והם גורמים להיעלמויות של אנשים שלא נודע מה עלה בגורלם, רציחות שונות שהרשויות לא יודעות לחבר ביניהן וכו'.
גם באוסטרליה שיעור הרוצחים הסדרתיים ירד אך לא נעלם. לפי רשת ABC האוסטרלית, במדינה מעריכים כי כיום פועלים בתחומה אולי רוצח סדרתי אחד או שניים שדפוסי הפעולה שלהם טרם זוהו, בעוד חלק מהמקרים נחשפים רק כעבור שנים ארוכות.
דוגמה מובהקת לכך היא המקרה של ברדלי רוברט אדוארדס, הידוע בכינויו "הרוצח מקלרמונט", מפרברי העיר פרת' שבמערב אוסטרליה.
בינואר 1996, בשעה 2 לפנות בוקר, עזבה שרה ספיירס בת ה-18 מועדון בקלרמונט בשם "Club Bayview" והזמינה מונית. כשהמונית הגיעה כעבור דקות בודדות, שרה כבר לא הייתה שם, ושלושה עדי ראייה אמרו שכמה דקות קודם עצר לידה רכב בלתי מזוהה.
כחצי שנה לאחר מכן יצאה ג'יין רימר בת ה-23 לבלות עם חבריה באותו מועדון בדיוק. לאחר היעלמותה, סיפרו חבריה שכשהגיעו למקום וראו את התור הארוך בכניסה למועדון הם שבו הביתה, אך ג'יין בחרה להישאר והתיעוד האחרון שלה היה ממלון הקונטיננטל הסמוך ב-00:04. 55 ימים לאחר מכן נמצאה גופתה במרחק של 40 קילומטרים משם.
קיארה גלנון, עורכת דין בת 27, הייתה עם חברים באותו מלון. היא החליטה לחזור הביתה בעצמה ועדי ראייה שהיו במקום סיפרו כי ראו אותה הולכת לצד הכביש ב-00:30, כאשר רכב בלתי מזוהה עצר לידה. תשעה עשר יום לאחר מכן גופתה נמצאה במרחק של 40 קילומטרים מהמקום.
הדמיון הרב בין המקרים לא הותיר לרשויות הרבה מקום לספק, אך הן חסרו ראיות פורנזיות שיסייעו להן בלכידת חשוד. פריצת דרך בבדיקת דנ"א הובילה למעצרו של אדוארדס ב-2016, ולהרשעתו ב-2020, 23 שנים לאחר רציחותיו.
כחברה, נבכי נפשם של הרוצחים הסדרתיים יחד עם האימה שהם מטילים מרתקת אותנו. למרות הירידה הברורה במספרם, נראה שההתעניינות התרבותית בהם אינה דועכת כלל, וזו כנראה גם הסיבה שהמשכת לקרוא את הכתבה עד הסוף.
עוד כתבות בנושא
