דרך המראה האחורית במכונית משטרה סמויה למרגלות מלון הילטון בתל־אביב, במוצאי שבת אחת בספטמבר 2012, החוקר אסף ולפיש הביט במפקדו הנערץ תת־ניצב אפרים ברכה, היושב במושב האחורי, ונחרד. אחד החוקרים המבריקים שפגש אי פעם במשטרת ישראל נראה מובס. מתחת לבגדיו היו מוסתרים מכשירי ההקלטה שהקליטו זה עתה את פגישתו בסוויטה 1601 במלון עם הרב שאהב והעריץ, יאשיהו פינטו, המציע לו שוחד.
הרב יאשיהו פינטו | תת־ניצב אפרים ברכה | סגן־ניצב בדימוס אסף ולפיש | ניצב בדימוס מנשה ארביב | צילום: רוי עלימה, הדס פרוש - פלאש 90
כמה שעות לפני כן, בדרך לפגישה, "התאבנו הרגליים שלו", אומר סנ"צ בדימוס ולפיש על רגעי כניסתו של ברכה להילטון אז, לפני יותר מ־13 שנים. כשיצא "הוא היה כבוי. חששתי לבריאותו. אלו היו השעות המאוחרות במוצאי שבת. הסענו אותו ליחידה, פירקנו את המכשירים, לקחנו את הכסף ששולם וגבינו ממנו עדות - זה מה שעושים בניהול החקירה. אפרים היה בן אדם אחר. היו לו בעיות בריאות, ואני חושב שבעיות הבריאות התעצמו אחרי האירוע הזה. זה היה רע, והוא ידע שיהיה רע, והוא לקח את זה ללב". באותו ליל קיץ תל־אביבי נזרעו הזרעים לטרגדיה שתסתיים שלוש שנים לאחר מכן בירייה יחידה, שתשאיר את יחידת העילית של המשטרה מצולקת עד היום.
ולפיש, חוקר היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה), פרש מן המשטרה לפני שלוש שנים. במשך שירותו וגם לאחריו הוא סירב להתראיין בנושא פרשת הרב פינטו, ורק לאחרונה פתח את מה שנעל מאחוריו לפני יותר מעשור, ושוחח עם יוצרי הסדרה התיעודית החדשה "החוקר והרב" (כאן 11), לוי זיני ויואב לשם. הוא ומרואיינים אחרים מגוללים בה, על פני שלושה פרקים, את סיפור הקשר בין הרב יאשיהו פינטו לתנ"צ אפרים ברכה, בניסיון לפענח את השבר הנפשי שהגיע אליו ברכה בשל הקונפליקט בין מחויבותו המלאה לחוק ובין אהבתו לרב והערכתו העמוקה אליו.
"זה אירוע שעדיין קיים ונוכח, והוא צרוב בזיכרון", אומר לנו ולפיש, שסבל מאיומים ומהטרדות בעת החקירה וגם שנים אחריה. יותר מכול הוא נושא איתו את זיכרון מפקדו ברכה, ששלח יד בנפשו ב־2015. "הסיפור של פינטו הוא לא פחות מטיל לאו שנורה על המגדלור שקוראים לו להב 433", אומר ולפיש. "היחידה הזו היא לא אותה היחידה מאז שאפרים ברכה שלח יד בנפשו. חדר הישיבות שמתקיימים בו כל הדיונים של כל היחידות בלהב 433 קרוי על שם אפרים ברכה. תמונה שלו, עם המבט הביישני ותקציר תולדות חייו, תלויה על הקיר. בפרשת פינטו כיוונו אליו ארטילריה. פגעו בשמו הטוב. וזה אות קין לנו, למשטרה ולפרקליטות, שלא שמרנו עליו.
"יש תפיסה בלהב 433 שאם אתה עובר בתחנה של תיקי שחיתות ציבורית, אתה לא מתקדם. לצערי ההבנה הזו קיימת ושרירה, ואנשים מפחדים לגעת בתיקים הנפיצים האלה. בתיקים האלה אתה חייב לפעמים להיות נשכן, והכי חשוב שלא תפחד ושתדע שבנקודת שבר יהיה לך גב מאחוריך, של המפקדים, של המערכת, של עמיתים, ואפילו של הפרקליטות. אפרים, לצערי, לא זכה".
אומנות החקירה
סגן־ניצב בדימוס אסף ולפיש (55), אב לשלושה (המתגאה בכך ששתיים מבנותיו הן חיילות), מתגורר במרכז הארץ. כיום הוא עורך דין במשרד פרטי, אך עד לפני שלוש שנים היה חוקר בכיר בלה"ב 433. אמו הייתה אשת חינוך, ואביו איש משרד הביטחון שעסק בלוחמה אלקטרונית. הוא למד תואר ראשון ושני במשפטים ועסק בעריכת דין, עד שהתגייס למשטרה בגיל 32. במשך 18 שנה היה ביחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) ועוד שנתיים ביחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית (יאל"כ).
באחת ההרצאות הראשונות בהליך ההכשרה שלו, הוא נזכר, אמרה המפקדת הראשונה ביחידה הארצית לחקירות הונאה, מירי גולן, ששחיתות ציבורית היא איום אסטרטגי על מדינת ישראל. "לא הבנתי על מה היא מדברת עד שמילאתי עשרים שנה בתפקידים במשטרה", אומר ולפיש. "כשהדרג הציבורי לא מייצג את האינטרסים שלנו, ומועל באמון הציבור, זו לא פחות מסכנה אסטרטגית - וראיתי וחוויתי את זה לאורך שנים. כשאתה נכנס לחדר החקירות וחוקר איש ציבור, אתה מרגיש את כובד המשקל והאחריות שיש לך עבור הציבור, שיושב מנגד ומחכה לתשובות". בשירותו היה ולפיש מעורב בכמה מחקירות השחיתות המפורסמות בישראל: באופן אישי חקר את אביגדור ליברמן, יעקב ליצמן ואפי נוה, והיה חלק מצוות החקירה בפרשת ביביטורס ומחוקרי ארי הרו בתיקי האלפים. אבל התיק שהשפיע עליו יותר מכול היה פרשיית הרב פינטו, במעורבותו של תנ"צ ברכה.
הרב יאשיהו פינטו הוא מקובל חרדי־ספרדי, עשיר ובעל השפעה, שחצרו משכה טייקונים, פוליטיקאים וגם קציני משטרה בכירים "היו מי שלא זזו ימין ושמאל בלי להיוועץ ביאשיהו פינטו", אומר ולפיש. "ייחסו לו סגולות רוחניות ותורניות, אפילו משיחיות. בין חסידיו היו גם אנשים מתוך גופי האכיפה - הפרקליטות, המשטרה - וגם חברי כנסת, שרים, כולם". תנ"צ ברכה היה חסיד קרוב של הרב מאז שנוצר ביניהם קשר ב־2007.
לפי ולפיש, לקשר הזה היו גם היבטים מקצועיים. "פינטו היה רב של הרבה קהלים, כולל עבריינים, ואני חושב שעל הרקע הזה נולדה ההיכרות - אפרים היה איש חקירות ומודיעין, ופינטו היה מצוי בקהילות העבריינים הללו, ואני חושב שהם ידעו להזין זה את זה, כל אחד מהפרספקטיבה שלו ומהאינטרס שלו". ב־2012, על רקע חקירת שחיתות שהתנהלה בעניינה של עמותת "חזון ישעיה" הקשורה לרב פינטו, הקשר האישי בין הרב ובין התת־ניצב הפך לדרמת פשע: פינטו הציע לברכה שוחד בתמורה למידע מסווג מחקירה שהתנהלה בעניינו. ברכה בחר בחוק על פני הרב, דיווח על ההצעה למפקדיו ופעל לתעד את העבירה.
בעקבות חקירת השוחד ניסה הרב פינטו להציל את עצמו דרך הטחת האשמות בקצין משטרה בכיר אחר – ראש להב 433 ניצב מנשה ארביב – שקיבל ממנו שוחד. בעסקת הטיעון שחתמה המחלקה לחקירות שוטרים עם פינטו, במטרה להרשיע את ארביב, הוטל על פינטו עונש קל יחסית, מאסר של שנה בלבד בפועל. ארביב השיג לעצמו עסקת טיעון מקילה, והורשע רק באי־מילוי חובה רשמית. רק ארבעה חודשי מאסר על תנאי ו־200 שעות עבודות שירות נגזרו עליו. ברכה קודם לראש יאח"ה ב־2013, אולם התנהל נגדו מסע לחצים והכפשות אכזרי, בעיקר מצד אנשיו של הרב פינטו ובתקשורת. הוטחו בו שאלות לגבי מתנות אחרות שקיבל מפינטו. היו שתהו אם דיווח למפקדיו בזמן באשר להצעת השוחד של הרב. לבסוף, אומר ולפיש, "כשהוא הבין שפינטו מאיים לחשוף את הסודות הכי כמוסים שהיו קשורים לילדים שלו, זו הייתה נקודת השבר. הילדים של אפרים היו עקב אכילס שלו. הוא היה יכול לשבת מול גדולי המרצחים ולא להניע שריר, אבל נקודת השבר שלו, ציפור נפשו, היו ארבעת הילדים שלו, ושם הוא נפגע".
את אפרים ברכה הכיר ולפיש לראשונה ב־2010, כשראש אגף החקירות הצמיד אותו אל החוקר הבכיר ממנו במהלך חקירות אולמרט בפרשת הולילנד. ברכה היה אז ניצב־משנה, שתי דרגות מעל ולפיש. "שמו הלך לפניו", אומר ולפיש. "הכרתי אותו ככוכב של להב 433, אחד המתשאלים הטובים במשטרת ישראל. אני חייב להודות שכאשר פגשתי בו לראשונה, היססתי. הוא קצת גמגם והחזות שלו הייתה מטעה, הוא נראה איש פשוט שמדבר בשפה עממית. אבל בחדר החקירות היה לו קסם שידע למגנט נחקרים. הייתי שם, ראיתי את זה באופן אישי. כשנפגשנו בחקירות הולילנד, הגעתי אל החקירה עם כל החומרים באופן סדור, והוא אמר לי: לא צריך. כשהוא נכנס לחדר החקירות הוא ידע לדבר עם הנחקר בלי לגעת בניירת.
להב 433 | צילום: גדעון מרקוביץ
"יש חשודים שנכנסים לחדר החקירה ושומרים על זכות השתיקה, כי זו הייתה העצה הראשונית שהם קיבלו מעורכי הדין שלהם. לכן, ככל שדרגתו החברתית של מי שיושב מולך רמה יותר, ככה רמת הזיהום גבוהה יותר וקשה לחקור. הנחקר מתייעץ עם יח"צנים, עם עורכי דין. הוא בא מתודרך. זו מלאכה לא פשוטה, לשבור את החומה הזו. אבל אצל אפרים ברכה אף אחד לא היה שומר על זכות השתיקה. הוא היה סבלני, לא חיפש קיצורי דרך, לא היה שבוי בתזת חקירה או בדעה קדומה על הנחקר. הוא היה שם הכול בצד, נכנס ומדבר 'דוך'. הוא היה מבין מה צריך להשיג ומה עולה מחומר הראיות, ויודע להביא את הבנאדם לדבר. והוא לימד אותי שהכול מתחיל ונגמר בקשר עין. זה מה שמאפשר את הפתיחות, את הגמישות המחשבתית, את היכולת לדבר עם מישהו".
לאורך כל הריאיון ניכר הכבוד שרוכש ולפיש לברכה, ולא מתוך רצון להשיב טובה למי שסייע לו בדרך, אלא מתוך הערכה כנה לאופיו של החוקר הבכיר. "הוא היה איש מיוחד במינו", הוא אומר. "הכרתי הרבה מפקדים ועמיתים, אבל עוד לא פגשתי מישהו שהשתווה לו ביושרתו. אפרים היה הבנאדם הכי לא נהנתן שיש, פשוט וצנוע וחסר ביטחון. הטיפוס המתכנס. למרות שהיה שקט ומגמגם, הוא ידע לאחד ולאגד בין קצינים ושוטרים. לא פשוט להיות מפקד משטרה, בטח לא של יחידה המונה 100־150 אנשים, אבל אפרים ידע לעשות את זה.
"הוא לא התעצבן על דברים מקצועיים. אני זוכר שהוא גער בי פעם אחרי שראה אותי בחדר האוכל. הוא קרא לי למשרד, ואמר לי שראה אותי אוכל עם קצינה אחרת, שירי, וכשסיימתי לאכול לפניה השארתי אותה לאכול לבד. זה היה האיש, והוא היה נדיר בנוף העבודה במשטרת ישראל. הוא היה בא לשמחות, שם צ'ק, ואפילו לא מתיישב לאכול. חשוב לדבר על המאפיינים האישיים שלו כדי להבין את גודל השבר שהיה כשפינטו הכפיש אותו, ולמה הוא לקח את זה קשה כל כך. אפרים לא קידם אותי, להפך, הוא עשה לי את המוות בדברים מסוימים. הוא היה קשה מאוד איתי, אבל היושרה שלו הייתה בלתי רגילה".
אחרי החקירה המשותפת על הולילנד היו להם עוד כמה חקירות משותפות קצרות, אך אז נפרדו דרכיהם. ואז, ב־2012, קרא לוולפיש ראש אגף החקירות והמודיעין דאז, יואב סגלוביץ', וסיפר לו שהרב יאשיהו פינטו הציע שוחד לברכה, שהיה מחסידי הרב.
נקודת האל־חזור
ולפיש הכיר את הרב פינטו על רקע מקצועי, לדבריו, משתי פרשיות קודמות שהרב היה המתלונן בהן. "כשהגעתי לגבות ממנו עדות הוא גילה בקיאות לגבי הפרטים האישיים שלי - איפה אני גר, איפה אני מתפלל, מי החברים שלי, אפילו אירועים שהייתי מעורב בהם", הוא מספר. "הוא טוב באיסוף מודיעין. זה סוד כוחו. ידעתי שהוא אחד האנשים המשפיעים ביותר על המילייה של דמויות פוליטיות עסקיות בציבוריות ובמשק הישראלי, ברובד הגבוה ביותר. פרשת פינטו־ברכה לא הייתה הפעם ראשונה שחקרתי רב. לצערי יצא לי לשבת מול רבנים אחרים בחקירות, ובכל פעם זה מטלטל את עולמך הערכי".
ברכה, תושב מודיעין ובן לציבור הדתי־לאומי, ראה ברב פינטו דמות רוחנית מהמעלה הראשונה. "כשהתקדמה החקירה על עמותת 'חזון ישעיה', שפינטו היה מעורב בה, וכשהתבררה המעורבות של פינטו כחשוד המרכזי, הוא החליט להשתמש בקשר שלו עם אפרים - להעביר מסרים לראש אגף החקירות סגלוביץ', לדלות ממנו מידע, ולבקש ממנו בעקיפין ובמישרין שיתערב", מסביר ולפיש את התפתחות הפרשה. "כשברכה התייעץ איתו לגבי בנו הקטן אורי, שהיה בגיל 13 והיו איתו קשיים כאלה ואחרים, פינטו הגיע אליו אז הביתה, ונתן לבן שלו את התפילין שלו עצמו".
ברכה היה מודע לבעייתיות המתנה, והתעקש לשלם לעוזרו של הרב את מחיר התפילין. "הרב היה חשוב לו מאוד. כשישבתי איתו בחדר החקירות הוא, חוקר קשוח, בכה מדם ליבו. הוא תיאר לנו את כל ההיכרות שלו עם פינטו עד שמשום מקום הרב בא והציע לו 200 אלף דולר שיעברו אליו לפני החגים". כשהרב פינטו הציג לברכה את הצעת השוחד, בתמורה למתן מידע כדי להטות את החקירה, קצין החקירות הבכיר סירב; הרב פינטו התעקש, ולאחר כמה ימים דיווח ברכה על ההצעה למפקדיו. "אפרים שירת 35 שנה במשטרה, כל חייו הוא עסק בפשיעה חמורה ובחקירות של שחיתות ציבורית", אומר ולפיש. "כשהמקצוע שלך הוא יושרה, מהימנות וערכים, אתה לא יכול לנהוג אחרת. הוא אמר שכעס על פינטו בגלל הצעת השוחד: הוא ממש נפגע מכך שפינטו זלזל ביושרתו; מכך שמבחינתו הייתה היתכנות שברכה יעשה עבירה מהסוג הזה ויקבל את השוחד. זו הייתה מבחינתו נקודת אל־חזור, הוא לא היה יכול לטאטא את ההצעה אל מתחת לשטיח. הרי הוא הבין את החוק והחקירות והבין מהי הצעת שוחד - אחת החמורות ביותר בספר העונשין".
יכול להיות שהמלכודת התחילה בשלב מוקדם יותר, עוד כשקיבל את התפילין מהרב?
"אני חושב שלא. לכל עובד ציבור, גם לקצין משטרה ולשופט, מותר שיהיו חיים אישיים, ומותר להם להתנהל בלי פחד. אני חושב שהייתה שם באמת מערכת יחסים טהורה של רב ומאמין. אדם שיש לו בעיות והוא שיתף בהן את רבו שהטה לו אוזן קשבת. אפרים לא היה נותן אמון בהרבה אנשים, אבל הוא נתן אמון בפינטו וכיבד אותו. הוא היה מדבר על הרב בגוף שלישי. אז ברגע שפינטו חצה את הגבול, והציע לו שוחד, נסדקו העולם הערכי של אפרים והאמונה שלו ברב".
האם ברכה, בהכירו את אישיותו של פינטו כאוסף מידע, לא חשד שינצל את הקשר האישי שלו, את מצביו הרגישים?
"אפרים היה שועל, לא פראייר. בן אדם פשוט, אבל מתוחכם. ימ"ר תל־אביב היא לא יחידה שחשודה באנשים לא אינטליגנטיים. החוקרים שם היו מצוחצחים וערמומיים".
אולי פינטו היה ערמומי יותר.
"יכול להיות. פינטו אסף מידע על כל צעד ושעל, בטח על אנשים שמעניינים אותו או שהוא רצה להיות במחיצתם. הוא גם רצה לנפנף בכוח או ידע או מיסטיקה. זה כוחו. מה הייתה מהות הקשר, אני לא יודע. אבל חשוב להבין שהייתה חברות אמיצה ביניהם".
בהיכרותו עם המשפט הפלילי ודיני הראיות הבין ברכה שהפללת הרב דורשת ראיה שתוכל לשמש בבית המשפט, ולכן הוא הציע למפקדיו לתעד ולהקליט את הליך העברת השוחד. זו הייתה מלכת הראיות מבחינתו של ברכה. וכך נולדה הפגישה המוקלטת בסוויטה שהרב פינטו התגורר בה במלון הילטון. בחקירה שנבעה מכך היה ולפיש ממובילי חקירותיו של הרב פינטו, והוא מודה שהמשימה הייתה לא קלה. "לא האמנתי לפינטו", הוא אומר, "אבל גם חוסר האמון שלי בו הלך ונבנה בשל סתירות בגרסאות שלו. הן לא היו קוהרנטיות, וסתרו בכל נקודת זמן את הנתונים שהיו לנו. כשהוא נשאל אם אי פעם העביר כסף לאיש ציבור כלשהו - וזה היה אחרי שתיעדנו אותו מכל הכיוונים וכשהכסף נמצא אצלי במגירה - הוא נשבע באל שלא נתן.
"בגרסה השנייה שלו אמר שנתן לברכה כסף, אבל גם בהרבה הזדמנויות אחרות. שאלנו אותו מה גרם לו להציע לקצין בכיר במשטרה סכום כזה, והוא אמר ששמע מעורך הדין הפלילי ציון אמיר, שטיפל בתיק של איזה עבריין אחר של אפרים כשעבד בימ"ר תל־אביב, שאפרים דרש שוחד של 400 אלף דולר תמורת סגירת התיק. פינטו אמר לי את זה בחקירה, ואני לא אשכח – כתבתי את זה בחיל וברעדה והאמנתי לו. הוא סיפר לנו שהיו הזדמנויות קודמות שאפרים קיבל כסף, ולכן זוהי אינה הצעת שוחד, אלא מערכת יחסים של תן וקח שהייתה במסגרת החברות שלהם והבקשות של ברכה לכסף. פינטו הזין אותנו בכל מיני טענות מופרכות, ולמעשה טען שאפרים היה איש מושחת. אנחנו רצנו ובדקנו את נכונות הטענות מכל כיוון, ובכל גרסה שהוא זרק לנו הוא יצא דובר שקר".
תעודת היושר
לאחר שהתפוצצה הפרשה, והאשמותיו של הרב פינטו נגד ניצב ארביב נודעו ופורסמו, גברו הלחצים על ברכה. "בעולם הערכי של המשטרה והפרקליטות, חותמים על הסכם עד מדינה עם חשוד או עבריין שמאמינים לו", מסביר ולפיש את משמעות העסקה בין מח"ש ובין הרב פינטו. "בעצם הרב קיבל ממח"ש תעודת יושר של מהימנות. את כל הסיפורים של פינטו בדקתי וסרקתי במסרקות ברזל, והכול היה עורבא פרח, אבל כבר לא היו לנו הכלים להתמודד איתו. הפרקליט המלווה אלי שוורץ, ראש הצוות של התיק הזה, התפטר על רקע החתימה של מח״ש עם פינטו. נחצו שם קווים אדומים, ובנקודה הזו רוחו של אפרים נשברה. פינטו, שמקושר לעיתונאים וליח"צנים, הפעיל את מכונת הרעל נגד אפרים ברכה, וצייר אותו כאיש מושחת. פתחנו את העיתונים וראינו את הכותרות: 'האם הצייד יהפוך לניצוד', 'החוקר מספר אחד הופך לחשוד'. התקשורת תססה, וזה תפס את הקשב הציבורי. אפרים לקח את זה ללב".
ניהול חקירות, מסביר ולפיש, הוא סיזיפי, וגובה מהחוקר מחיר נפשי כבד לנוכח העובדה שהחוקר נדרש להפעיל אסטרטגיות פסיכולוגיות שנועדו לשבור את שתיקתו או את התבצרותו. "כשאתה יושב בחדר החקירות, אתה נפגש עם אדם שלמדת אותו בחקירה סמויה. לפעמים התוודעת לסודות הכי כמוסים שלו - בהאזנות סתר, במעקבים, במחקרי תקשורת. לפעמים אתה יורד לנבכי הפרטיות שלו, אבל אין דרך אחרת בעבירות של שוחד והפרת אמונים. אתה צריך להוכיח את הכוונה של מי שיושב מולך, וכדי להגיע לכוונה אתה צריך לשאול שאלות מביכות לפעמים, שנכנסות אל נבכי הנפש, כדי לאשש, לאשר או להפריך תזה שבאת איתה בתחילת הדרך.
"לא פשוט לשבת מול נחקר. אתה לא נוכח בנקודה שמחה של בן אדם, אלא בנקודת שבר. אתה מחפש גרסת אמת, ואף אחד לא מדבר או מזמר, אז אתה צריך לנהוג בדרך מסוימת. כשהעולם האישי שלך - מישהו שסמך עליך – מונח על השולחן המקצועי, זה לא פשוט. אני לא חושב שהרבה אנשים היו עומדים במבחן הזה. ובסוף אפרים נשאר לבד. לגיבוי שאתה מקבל בתור קצין חקירות יש גבול, ומתעייפים מלעמוד לצידך.
"פינטו היה משופע ביכולות כלכליות וציבוריות, ובקשרים מול אמצעי תקשורת. בתור קצין משטרה, לא הייתה לאפרים שום יכולת כזאת. הוא לא מדבר עם עיתונאים ואין לו קשר עם התקשורת. הוא היה לבד, נתון לחסדיה של דוברות משטרת ישראל, שלא תמיד שם, או של המפקדים, שלא תמיד שם. והאמון באפרים הלך והצטמצם, לצערי, ברמה הציבורית וברמה הפנים־ארגונית, למרות שהקריב את כל מה שהיה לו. בתחום החקירות אתה חשוף בצריח, ולבד. אם אין לך גיבוי, לא תחזיק מעמד".
פגשת אותו לפני שסיים את חייו?
"אני זוכר פעם שנסעתי איתו לבד ברכב, ואפרים היה במצב הנפשי הכי נורא שלו. אני זוכר שנהגתי והוא הטה את המושב אחורה ועצם את העיניים. השמעתי לו מוזיקה, אני זוכר: הוא אהב את השיר של אברהם פריד, 'עלה קטן שלי'. הוא נראה בדעיכה. הוא היה בישיבת עבודה אצל פרקליטת המדינה בתיק אחר, ובאותם ימים הכותרות ממש לא ירדו ממנו. עמודים ראשונים, מהדורות, נפתחו בפרשת 'הרב והניצב'. אני זוכר שכתבתי לו הודעת ואטסאפ לפני שבת, כי הרגשתי את המצוקה שלו. כתבתי לו, משהו כמו 'תרים את עצמך, תתנחם במה שיש, בילדים'. דברי עידוד. הוא קרא את ההודעה ולא ענה לי. זה לא היה טיפוסי לו, כי הוא תמיד כיבד את הזולת. ואנחנו מדברים על שנתיים־שלוש אחרי סיום החקירה של 2012. ב־2015 עולמות התוכן שלנו התמזגו יותר. גם במוצאי שבת הוא לא ענה לי. אני זוכר שהתקשרתי לעמיתה ואמרתי לה, תכתבי לו, תתקשרי אליו, תרימי את רוחו, כי אני לא מצליח. ביום ראשון, בשש בבוקר, היא התקשרה אליי בוכה. שאלתי אותה אם אפרים התאבד, והיא ענתה שכן".