בצעד חריג: העליון החמיר בעונשו של מטפל שהתעלל בקשיש סיעודי

בית המשפט העליון קיבל את ערעור הפרקליטות, והחמיר את עונשו של מטפל סיעודי במעון לתשושים וחולים סיעודיים שהורשע בעבירה של תקיפת חסר ישע שגרמה לחבלה חמורה על ידי אחראי.

אירוע ההתעללות הקשה התרחש בחודש אפריל 2021. באותו בוקר ביקש קשיש המאושפז במעון, נכה ב-100 אחוזים, מהמטפל לסייע לו להיכנס לשירותים שבחדרו על מנת שיוכל לעשות את צרכיו. לאחר שהמטפל הכניס את הקשיש לשירותים והוריד את החיתול אשר לבש, הוא הותיר אותו בשירותים ויצא למסדרון סמוך. שם ביקש מעובדת ניקיון "מי אש", כשכוונתו לחומר ניקיון מסיר שומנים. העובדת שאלה את המטפל לפשר בקשתו, תוך שציינה כי היא תנקה את השירותים ואין זה מתפקידו לעשות זאת. אולם המטפל שב וביקש "מי אש" והעובדת מסרה לו בקבוק המכיל מסיר שומנים, תוך שהזהירה אותו כי מדובר בחומר מסוכן. 

המטפל נטל את מסיר השומנים ואף שידע שמדובר בחומר ניקיון מסוכן ריסס אותו על מטלית הניקוי המשמשת לניקיון גופו של הקשיש. לאחר מכן הוא שפשף באמצעות המטלית את פלג גופו התחתון של המתלונן, באזור החלציים והעכוז. הקשיש חש מיד צריבה בגופו ואמר למשיב כי "שורף לו". משך מספר ימים סבל הקשיש מתחושת צריבה ושריפה בפלג גופו התחתון עד שפונה מספר ימים לאחר מכן לקבלת טיפול רפואי בבית חולים. כתוצאה ממעשיו של המטפל נגרמו לקשיש חבלות חמורות, כוויות כימיות עמוקות בדרגה שתיים ושלוש, במפשעה ובעכוז. גם לאחר קבלת טיפול רפואי, הוא המשיך לסבול משך מספר ימים מכאבים עזים. בעקבות מעשים אלו, הורשע המטפל בעבירה של תקיפת חסר ישע שגרמה לחבלה חמורה על ידי אחראי. 

על אף המעשה הנורא וסעיף האישום החמור גזרה עליו שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים תמר בר אשר 12 חודשי מאסר בלבד. בין היתר התחשבה השופטת בגילו של המטפל, 60; היותו אב לילדים בוגרים הנעדר הרשעות קודמות שאורח חייו היה נורמטיבי. עוד צוינו הפגיעה האפשרית של העונש במשפחת המטפל; הודאתו, בשים לב לכך שנמסרה רק לאחר שמיעת רוב עדי המאשימה; העובדה כי בחר להשתתף בתהליך טיפולי מטעם שירות המבחן; הבעת הצער והבושה בשל מעשיו; וכן מעצרו למשך כחודש וחצי ושהייתו במעצר בית מלא כשנתיים ושבעה חודשים.

הפרקליטות ערערה על קולת העונש, וביקשה לגזור על המטפל 28 חודשי מאסר, ובית המשפט העליון קיבל את הערעור. השופט יוסף אלרון שכתב את חוות הדעת העיקרית ציין כי מדובר בעונש קל בהרבה מהראוי. "מעשיו של המשיב חמורים ביותר; ואולם עונשו – קל מאוד. לטעמי, תוצאה זו אינה יכולה להיוותר על כנה", כתב אלרון תוך שהוא מזכיר כי המטפל הורשע בחלופה המחמירה שבסעיף 368ב(ב) סיפה – שעניינה תקיפת קטין או חסר ישע, על ידי אחראי, אשר גורמת לו לחבלה חמורה, שהעונש המרבי הקבוע בחוק בנוגע אליה הוא 9 שנות מאסר.

"עונש המאסר המרבי הקבוע בצד עבירה, תהא אשר תהא, אינו בגדר מספר נטול חשיבות מעשית. עונש זה משקף את עמדתו המוסרית של המחוקק ביחס לחומרת העבירה... אנו רואים, כי בקביעת חלופה מחמירה זו התייחס המחוקק לנסיבות עובדתיות הקשורות לזהות הקורבן, זהות מבצע העבירה, הקשר שבין השניים והרכיב התוצאתי – גרימת 'חבלה חמורה'. כל אחד מבין אלו, ושילובם יחדיו, מהווה היבט מחמיר וייחודי אשר בא לידי ביטוי כאמור בעונש המרבי. במבט רחב יותר, עבירה זו ניצבת לצידן של עבירות נוספות המתייחסות לתקיפת קטינים או 'זקנים' (כלשון סעיף סימן ו'2 לחוק). בכך שיקף המחוקק את עמדתו כי אוכלוסיית הקטינים, הזקנים וחסרי הישע הן אוכלוסיות חלשות הזקוקות להגנה מיוחדת ודומה מצד המחוקק ובתי המשפט.

"במקרה דנן, מעשיו של המשיב בוצעו באמצעות חומר מסוכן, אשר על עוצמתו ניתן ללמוד מייעודו כמסיר שומנים, באזור רגיש של קורבן העבירה, באופן שגרם לו לכוויות מדרגה שנייה ושלישית ולסבל רב וממושך. כך נעשה לו על ידי מטפלו, מי שאמור להקל על סבלו ולסייע בידיו לצרכיו הבסיסיים, תוך ניצול מצבו הפגיע עת שביקש את עזרתו של המשיב לצורך עשיית צרכיו. לא רק שהמשיב נטל במיוחד מסיר שומנים לצורך ביצוע מעשיו, הוא לא שעה לאזהרת העובדת בדבר מסוכנות החומר. אולם, חרף המעשים החמורים שביצע בקורבן העבירה, נכה ב-100% המרותק לכיסא גלגלים, עונש המאסר בפועל שנגזר על המשיב הוא שנת מאסר בודדת. עונש זה אינו מתיישב עם העיקרון המנחה בענישה – עיקרון ההלימה... 

"האופי הנבזי, האכזרי והשפל של המעשים, ערלות הלב המגולמת בהם, הנזק לקורבן העבירה כמו גם הפגיעה הקשה בכבודו – כל אלו, צריכים היו לקבל ביטוי מובהק וממשי בקביעת עונשו של המשיב. בפועל, דומה כי הם נדחקו לקרן זווית אל מול שיקולים שמשקלם, בנסיבות המקרה, משני בלבד", הוסיף אלרון וקבע כי העונש הראוי במקרה הזה היה צריך להיות לא פחות מחמש שנות מאסר. 

עם זאת, לנוכח הכלל שלפיו ערכאת ערעור אינה ממצה את הדין עם נאשם, והעובדה שהמדינה ביקשה להחמיר את העונש ל-28 חודשי מאסר, החליט אלרון לגזור אמנם עונש חמור מזה שביקשה הפרקליטות – אך להסתפק ב-36 חודשי מאסר.

"אחריותו של בית המשפט ליתן פסק דין ראוי והולם משתרעת לאורכו ולרוחבו של ההליך הפלילי – מהערכאה הדיונית ועד לערכאת הערעור. כשלעצמי, איני יכול לתת את ידי לענישה שאינה הולמת וראויה הסוטה באופן משמעותי וניכר מהעונש שראוי לגזור על המשיב דנן. אם אעשה כן, אחרוג מתפיסת עולמי מזה שנים רבות בבואי לגזור את דינו של נאשם זה או אחר, על פי מכלול שיקולי הענישה בהם אנו מצווים. אשר על כן, בהתחשב בצורך בהחמרת הענישה באופן מדורג, מצד אחד; ובחומרתם הרבה עד מאוד של המעשים ונסיבות המקרה, מן הצד האחר – אציע לחברי ולחברתי כי נעמיד את עונשו של המשיב על 36 חודשי מאסר בפועל, חלף 12 חודשי המאסר בפועל שנגזרו עליו. אף זאת נוכח הכלל שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין", סיכם אלרון את פסק הדין שזכה להסכמת השופטים אלכס שטיין ורות רונן.