"אנחנו לא רוצים צדקה - אנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב"

שמחת תורה

התעוררנו מהיירוטים. נשארנו במיטה כי אנחנו לא מהלחוצים, אבל אז הבנתי שאני חייבת לבדוק מה קורה עם אבא שלי שלא שומע וכבר יצא לבית הכנסת. רצתי אחריו והבאתי אותו אלינו הביתה. בהמשך היום התחילו קולות אחרים וברמקולים אמרו להישאר בבתים, אבל התעקשתי לשמוח בשמחת תורה. הילדים לקחו דגלים ורקדו סביב סבא, ומסביב נשמעו פיצוצים לא מהעולם הזה. בעלי יצא לכיתת כוננות וכל כמה זמן הוא הגיע עם חדשות קשות. אמרתי לו שאני לא רוצה לדעת מה קרה עד מוצאי שבת. במוצאי שבת אמרתי לאימא שלי שתארוז כי הם יתפנו לאחותי, ולילדים אמרתי שניסע לבית מלון. אחרי שהשכבתי אותם לישון בעלי סיפר לי מה קרה. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום.

אופטימיות

קשה לי לחזור לשגרה, כמעט כל יום בעלי שולף אותי מהשמיכה. אני מרגישה שזו התקופה הכי קשה לי מתחילת המלחמה, ומנסה להיאחז ברוחב הלב שנחשפתי אליו בתקופה שהיינו מפונים. אני "חולת שליטה", ופתאום הייתי צריכה לבקש עזרה ולקבל אותה. הקשרים שנשארו עם האנשים שעזרו לנו מחזיקים אותי גם היום. אני מאמינה שנמצא ריפוי לנפש. ברור לי שיש תקווה.

מצב העסק

בתקופה שבה היינו מפונים לא ממש עבדתי. עשיתי בהתנדבות דברים שקשורים למלחמה – ציורים של נופלים וסדנאות למפונים. היו לי הרבה סדנאות שהתבטלו. כשחזרנו לתקומה היה פתאום גל של סדנאות של חברות שחיפשו לצרוך שירותים מהדרום, וזה היה ממש הצלת נפשות.

פרידה

ידידיה אליהו ז"ל הוא אח של יצחק גיסי. הוא היה נשוי לבת תקומה וראינו אותו הרבה בשבתות במושב. כמה ימים לפני שפרצה המלחמה פגשנו אותו באירוע משפחתי והוא סיפר שאשתו בהיריון. הוא היה אדם כל כך חיובי, כל הזמן אמר על עצמו שהוא "חי את החלום". הוא נהרג במילואים בתוך רצועת עזה. לקחנו את זה מאוד קשה, כי רגע לפני שהכול התחיל ראינו אותו. ההלוויה שלו הייתה כל כך עוצמתית, כזאת ששואבים ממנה כוחות.

שגרת מלחמה

התפנינו למושב יד־השמונה, היו שם אנשים מופלאים. אבל זה היה חודש של בלגן. משם עזבנו לאיתמר, חמותי שם ויש לי שם חברות טובות, שכרנו דירה והילדים השתלבו במסגרות. נשארנו עד חודש מרץ. אחרי שחזרנו לתקומה גם המסגרות חזרו בהדרגה.

הסטודיו הוקם לפני כשלוש שנים, ומתקיימות בו סדנאות של יצירה בבטון ובעץ לחברות, ארגונים ואירועים פרטיים. בחודשי "דרום אדום" מתקיימות במקום כמה סדנאות ביום ובתקופות מתוירות פחות נערכות בו כשתי סדנאות גדולות בחודש.

הרעיון לעסק התחיל בסדנת ט"ו בשבט, והתגלגל לעציצים מבטון שאני מכינה להם כיתובים ודוגמאות. אנשים מגיעים לסדנאות ובוחרים גרפיקה שמשמחת או מצחיקה אותם, ומדביקים אותה על המוצר הנבחר. בהמשך נוספו עוד הרבה מוצרי בטון - שעונים, תחתיות לסירים, פותחני בירה, מדפים ועוד.

אנחנו לא רוצים צדקה, אני רוצה שיזמינו אותי ויבואו אליי - חברות, ארגונים או אירועים. אנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב שאפשר, רק צריכים שתבואו אלינו.

להשתתפות במדור פנו אלינו במייל  || yaelienm@gmail.com